יומן אישי: קיר לטובתה
נעמה, למה את מתערבת בשיחה הזו? יהונתן אפילו לא סובב אלי את הראש. הוא עמד ליד החלון, כוס יין בידו, רחב כתפיים ובטוח בעצמו, כמו תמיד, ודיבר בקול שקט, כמעט רך וזה היה הכי גרוע. עידו שאל אותי, את מבינה? אותי. אל תכבידי עליו עם הרעיונות שלך.
עידו בן-עמי, האורח שלנו, שותף של יהונתן במיזם לוגיסטי חדש, הביט בצלחת. היה לו לא נעים, ראיתי לפי הדרך בה זז על הכיסא ותפס את המזלג, אף על פי שלא התכוון לאכול.
רק ציינתי שבמרכז העיר יש שטחים עצומים ריקים, אמרתי בשקט.
נעמה, סוף סוף הסתובב יהונתן, ובעיניו אותו מבט שלמדתי לזהות אחרי עשרים ושבע שנות נישואים. לא כעס, גרוע מזה זלזול. האורחים שבעים, השולחן נפלא, הכל מצוין. עדיף שתביאי קינוח, טוב?
סביב לשולחן ישבו עוד ארבעה אנשים. שירה, אשתו של עידו, שלחה לעברי מבט חטוף, בו ניצתה שניה אחת של חמלה. ואולי רק דמיינתי. אספתי את הצלחות, קמתי והלכתי למטבח.
עמדתי רגע מול הכיור, מתבוננת אל תוך החלון החשוך. גשם דק־דק טפטף בחוץ, מטשטש את אורות הרחוב לכתמים זהובים. הייתי בת חמישים ושתיים. מאחור נשמעו שיחות, יהונתן צחק, כוסות נקשו. שלפתי מהקירור עוגה שהכנתי מהבוקר ונשאתי אותה חזרה לסלון.
כך התנהלה חיי.
הבית שלנו עמד בשכונה טובה בעיר גדולה ירושלים בה גרנו יחד כל השנים. יהונתן בנה אותו ברגע שהעסקים התחילו להצליח, לפני כחמש עשרה שנה. בית גדול, שתי קומות, עם גינה וחניה, גינה שאני טיפחתי במו ידי כי ליהונתן לא היה זמן, והגנן ששכרנו שתל כל דבר במקום הלא נכון. היה לי בית יפה אנשים תמיד החמיאו: “איזה בית, נעמה, איזה טעם!” ואני חייכתי, כי אכן הכל היה שלי: הווילונות, המדפים, הדס ברחוב.
אבל הבית היה רשום על שם יהונתן.
לא עבדתי, לא במובן שיהונתן עבד. אחרי האוניברסיטה, בה הכרנו, עבדתי מספר שנים כמורה לשרטוט במכללה טכנולוגית. אחר נולד עומר, אחר כך העסק של יהונתן צמח, החלו נסיעות, פגישות, קבלת אורחים הייתי צריכה להיות בבית, קרובה. עזבתי. הוא אמר: “בשביל מה המשכורת הזו? אני אדאג לנו”. והוא דאג ביד רחבה. אבל תמיד, כשנזקקתי לכסף בשביל עצמי, הייתי צריכה לבקש או לחסוך משאריות הקופה הביתית.
תכשיטים התחלתי ליצור במקרה, לפני כעשור. נשארתי לבד בסופ”ש גשום בבית בצפון, מצאתי קופסה עתיקה עם חרוזים. בערב כבר היה לי שרשרת. יצא יפה למדי, אחר כך עשיתי עוד וחברות ביקשו שאכין גם להן. קניתי כלים, עבדתי עם כסף ועם חוטים. זה היה שלי מרחב קטן משלי.
יהונתן התייחס לזה כמו שהתייחס לעגבניות שגידלתי תחביב שיעביר את הזמן.
עם התכשיטים שלך, היה לעיתים מחייך זה לא רציני, נעמה. למי תמכרי? בשוק?
לא עניתי. אין מה לענות.
עומר גדל, עבר לתל אביב, התחתן, התמקם שם. נפגשנו בחגים, דיברנו בשבתות. הכל היה בסדר. אהבנו זה את זו, לכל אחד היתה את חייו.
לי לא היתה ממש שלי.
היו קבלות פנים, אורחים פעמיים בשבוע, אירועי התרמה שמעניינים את יהונתן ואני תמיד לצידו, בשמלה נכונה, חיוך נכון. כמו כרטיס ביקור חי: איש עסקים מרשים, אישה יפה שיודעת לארח. זו עבודה רק לא משלמים עליה, לא אומרים תודה.
בפברואר קיבלתי מכתב. מעטפה פשוטה, נוטריון מרחוב הארזים, שם בלתי מוכר. פתחתי, ישובה סביב השולחן במטבח יהונתן עוד ישן.
דודה של אמי, מרים יעל אלמוג, שראיתי שלוש פעמים כל חיי, נפטרה בדצמבר. לא היו לה ילדים. היא הורישה לי לא דירה, לא מגרש מבנה. מבנה תעשייתי ישן במרכז ירושלים, שתי קומות, שלוש מאות ארבעים מטר, נטוש שנים.
קראתי את המכתב שלוש פעמים.
התקשרתי לנוטריון.
נכון, נעמה כהן, זו את. מרים יעל ציינה אותך כיורשת יחידה, אמר. גם הקרקע תיכלל בירושה. הכל רשום מסודר, הכל נקי.
קרקע במרכז העיר?
כן, מגרש קטן אבל מיקום מצוין.
הנחתי את השפופרת, ישבתי ארוכות, בוהה במכתב.
ליהונתן לא סיפרתי. לא יודעת למה. בעצם יודעת כי ראיתי בעיניים מה יקרה: הוא יגיע, יבחן, יגיד שצריך להרוס או למכור, יכיר יזם מתאים, יקפיץ את התהליכים ושוב אני אהיה ברקע מול החלטות שנעשות בשבילי.
בפעם ראשונה נסעתי לשם לבד, טוענת שאני נוסעת לחברה.
המבנה עמד בסמטה מול תיאטרון החאן, באותו חלק של העיר בו בתים ישנים עומדים לצד בתים מודרניים ומשרדים מזכוכית. סמטה שקטה, מרוצפת באבני ירושלים, העצים התעוררו לקראת האביב.
הבניין נראה מפחיד. טיח מתקלף, חלונות מוגפים, שער ברזל חלוד. אבל הקירות עמדו יפה. הקפתי פעמיים, נגעתי בלבֵנים, הסקתי שהגג מוחזק. נכנסתי בדלת צד פתוחה.
תקרה גבוהה, חלונות גדולים. קורות עץ, קצת רקובות אבל עוד חיות. רצפת ריצוף ישנה, מכוסה באבק. ריח של רטיבות ועץ עתיק.
עמדתי באמצע, הבטתי למעלה דרך תקרה שבורה השתקף שמיים.
ופתאום חשתי תחושה מוזרה. לא פחד. אולי שלווה. כמו כשמגיעים למקום לא מוכר ומבינים: זה שלי.
הנוטריון היה איש נעים, כבן ארבעים וחמש. סיימנו הכל בשבועיים. את המסמכים שמרתי בתיקיה בארון בחדר התכשיטים שלי החדר שיהונתן לא נכנס אליו אף פעם.
טליה, החברה שלי מהצבא, עובדת כסוכנת נדל”ן. התקשרתי אליה, סיפרתי הכל.
רצינית?
מאד.
זה המון כסף, נעמה, את מבינה איזה שווי יש כאן? קרקע במרכז.
כן. אבל אני לא רוצה למכור.
אז מה כן?
השתהיתי. ואז אמרתי:
טלי, את זוכרת איך היינו הולכות לתערוכות? בבית האמנים ברחוב שמואל הנגיד.
בטח.
אז משהו דומה. מקום לאנשים. גלריה. מקום לעבוד, ללמוד, להציג.
זה סכום עתק. שיפוץ, תשתיות. את עם כסף?
לא. אבל יהיה.
טליה לא שאלה יותר. היא ידעה להקשיב ולשתוק, בגלל זה אהבתי אותה.
התחלתי להשיג כסף בדרך שלי. תכשיטים. צברתי עבודות יפות, כסף בעבודת יד, שרשראות שלקחו לי שבועות להכין.
לטליה היתה מכרה עם חנות תכשיטים במושבה הגרמנית. קבענו: טלי מביאה במקומי, מספרת שאלו תכשיטים ממעצבת שלא רוצה חשיפה, החנות לוקחת עמלה קטנה. הראשונים נמכרו בשלושה שבועות.
נעמה, אמרה טלי בטלפון לא מבינת, אנשים מבקשים עוד. את זוכרת את השרשרת עם הלאברדוריט שהכנת ולא הסכמת למכור? היא עפה בשעתיים.
בכמה?
המספר שטלי אמרה הקפיא אותי.
יצאתי למרפסת, כי החדר הרגיש קטן מדי.
תוך שלושה חודשים מכרתי תכשיטים בסכום שנראה לי פעם חלום. חסכתי לחשבון בנק על שם שלי בלבד יהונתן לא ידע עליו.
במקביל מצאתי קבלנים לא דרך החברים של יהונתן, אלא בעצמי. לבסוף בחרתי קבלן בן חמישים, שקט בשם מרק. התבונן במבנה כמו שאני התבוננתי בלי גועל.
קירות בסדר, אמר, דופק בלבנה גג להחליף, ריצפה בכניסה להחליף, חלונות להחליף, חשמל מאפס, חודשיים־שלושה בעבודה רצופה.
נתקדם.
הוא מביט בי לא שיפוטי, אלא בודק.
בסדר, הנהן.
בבית הכל המשיך כהרגלה בישולים, אורחים, נסיעות עם יהונתן, שיחות על נדל”ן. לפעמים הזנתי, חייכתי, וחשבתי על מסגרות בחלון ועל מחסנים ליצירות. על איזה תאורה צריכה להיות בגלריה.
יהונתן לא שם לב. תמיד הייתי תפאורה.
פעם אחת כמעט נתפסתי. מצא קבלה מחנות כלי עבודה בתיק שלי.
מה זה? שאל בארוחת ערב.
קניתי לבית, עניתי רגועה.
איזה חומר.
לסייד קיר במרתף, יש לחות.
משך בכתפיים, חזר לטלפון. זהו.
מרק היה בעל מקצוע טוב לא מיהר כשהיה צריך סבלנות. דיברנו רק עבודה. לעיתים עמדתי באמצע הבניין, מקשיבה לפטיש, למלט, ונשמתי עמוק. היה לי טוב, פשוט פיזית.
טליה באה לראות ביוני כבר היו חלונות ותיקונים.
וואו, אמרה, זה הולך להיות מקום משגע.
הולך, הסכמתי.
חשבת כבר מה תעשי כאן בדיוק? חייבים קונספט.
ברור. תערוכות לאמנים ירושלמים אין איפה להציג. סדנאות, סטודיו להשכרה, קפה קטן, פינת קריאה.
את חשבת על הכל, חייכה טליה.
חשבתי על זה שלוש שנים. פשוט לא ידעתי שזה אפשרי.
בספטמבר פגשתי את גילי. היא מכרה בובות סרוגות ביריד, ישבה עם ספר. הבובות שלה היו קסומות. נעמדתי, בחנתי אחת.
את עושה בעצמך?
כן, ענתה. שבע שנים.
את רוצה להציג אותן? אני פותחת גלריה, מחפשת יוצרים.
גילי הניחה את הספר, עיניה ברקו.
כך נאספה קבוצה. גילי הכירה שני אמנים, אחד מהם הביא פסל, הפסל הכיר קרמיקאית שחיפשה מקום להדרכה. עד אוקטובר היה לי רשימה של שתים עשרה יוצרים שמחכים לפתיחה.
הכסף נגמר. נשארו רק עוד כמה תכשיטים למכירה, היקרים לי מכל. הייתי חייבת לשלם למרק, לרכוש תאורה, להכין שלט.
מכרתי את הסט האחרון כסף ואמטיסטים שלקח לי שנתיים להכין. טלי התקשרה יום אחרי.
קנו מיד, האישה אמרה שלא ראתה כזה. שואלת אם יש עוד.
לא, עניתי.
את עצובה?
לא. באמת, לא.
הבניין נפתח בנובמבר. לא רעש וצלצולים רק פוסט לקבוצה ירושלמית בפייסבוק, קול קורא לאמנים. בערב הראשון באו ששים אנשים.
יהונתן היה בנסיעת עבודה. סיפרתי לו שאני אצל טלי. “בסדר, אחמם לעצמי”, אמר.
עמדתי במרכז, התבוננתי, ידי רעדו. לא מפחד מסיפוק.
מרק בא. עמד בפינה, שקל במבטו.
יצא ממש יפה, קבע.
תודה, עניתי.
לא, תודה לך, אמר בפשטות.
הגלריה התרוממה מהר משציפיתי. סטודיו הושכר, סדנאות קרמיקה התמלאו. קפה קטן בקומה הראשונה, שפתחה בחורה בשם תמר, הפך מיד למקום קבוע לשכנים. עיתון מקומי כתב עלינו כתבה קצרה, אחר כך עוד אחת.
פעם פגשתי שכן, איש מבוגר, ברחוב.
זה את פתחת? שאל, מחייך.
כן.
סוף סוף מקום בסמטה הזו שאפשר להגיע אליו. כל הכבוד.
הודיתי. חייכתי כל הדרך לאוטו.
יהונתן גילה בינואר לא דרכי. אחד השותפים ראה כתבה בה הופיע שמי. שאל על זה בארוחת הערב.
נעמה, פנה אלי לאחר שהאורחים הלכו יש לך משהו לספר?
אספתי כלים. רגועה.
כן, הודיתי שב, אעשה תה.
סיפרתי הכל: הירושה, השיפוץ, המכירות. הקשיב בשתיקה. פניו לא הסגירו כלום.
בסיום השתתק, ואז:
הסתרת ממני.
כן.
למה?
הבטתי בו. רצה להבין או לפחות רצה לחשוב כך.
אם הייתי אומרת, היית עורך את כל ההחלטות והפרויקט היה שלך, לא שלי.
זה לא הוגן.
נכון, הסכמתי. כמו שלא שאלת מעולם מה אני רוצה באמת.
עמד, מחזיק את כוס התה, השקיף לחלון.
את רוצה שאגיד שאני גאה בך?
לא, עניתי לא חובה.
הוא לא אמר.
גרנו עוד מספר חודשים יחד, אבל משהו השתנה. שקט. כמו קרח שמתחיל להפשיר.
ואז הגיע נשף.
העירייה ערכה כל שנה נשף התרמה בפברואר. יהונתן תמיד הוזמן. השנה הגיע הזמנה במיוחד גם אלי. טלפון מאישה בוועד המארגן: השנה תוענק לראשונה פרס “מרחב עירוני חדש”, והמרכז “אלמוגים” שלי קראתי לו כך על שם הדודה בין הזוכים.
תוכלי להגיע?
בוודאי.
יהונתן שמע על הפרס באותו ערב, לא הסתרתי. הביט עלי כמו שרואים מישהו מוכר מחדש.
מזל טוב, סיכם.
תודה.
קניתי לבד שמלה כחולה כהה, גזרה טובה. ענדי תכשיטים מעשי ידי: טבעת עם לברדוריט ועגילי גרנט.
באולם ישבנו כל אחד בשולחן אחר יהונתן כפעיל בעמותה, אני בקרב הזוכים. חיפשתי אותו במבט, הוא הנהן, חייכתי.
האולם היה בית ארחה ירושלמי עם תקרה מצוירת ונברשות ישנות. מוסיקה, ריחות פרחים, אנשים בלבוש מהודר. ישבתי זקופה, וחשבתי לפני שנה עוד הלכתי סביב הכיור, אוספת צלחות, מאזינה לצחוק של אחרים מבעד לדלת.
כשקראו בשמי לעלות לקבל את הפרס, הלכתי באיטיות לבמה לא כי התרגשתי מדי, אלא כמו הלכתי בשליחות.
ראש הוועדה גבר בן שישים עם קול עמוק דיבר על חשיבות מרחבים תרבותיים בעיר. אמר את שמי, והושיט גביע זכוכית קטן ומעטפה.
רוצה לומר כמה מילים?
לקחתי מיקרופון. היה שקט. היטיתי את הראש ראיתי את טלי מרחוק מחייכת, ואת יהונתן פרצוף לא קריא, משהו באמצע.
רוצה להודות לאלה שהאמינו במקום לפני שהיה קיים. לאמנים, למדריכות, לכולם. גם לדודה שלי מרים שגם אם לא תכננה, השאירה לי הרבה יותר ממבנה.
דיברתי שלוש דקות. מחאו כפיים. ירדתי מהבמה, חזרתי למקום.
טלי רצה אלי בהפסקה, מחבקת חזק.
נעמה, ראית את פניו?
ראיתי.
ומה?
זהו, עניתי. כלום.
יהונתן ניגש אחרי הטקס, בזמן הריקודים.
יפה דיברת.
תודה.
את נראית מצוין.
יהונתן, עזוב.
השתתק.
אנחנו צריכים לדבר. באמת.
כן, הסכמתי. נדבר בבית.
השיחה היתה ארוכה. לא צעקנו, לא בכינו. עייפים, מבוגרים, שחיו יחד שנים רבות, עכשיו רואים זה את זו כמו בפעם הראשונה.
אמרתי שאני רוצה להתגרש.
השתתק ממושכות.
יש מישהו אחר?
לא. פשוט רוצה לחיות את חיי.
את חיה את חייך. עכשיו.
נכון. ורוצה להמשיך לבד.
קם, הסתובב.
הבית מה נקבע?
הבית על שמך, אמרתי אבל הקרקע מתחת לו שלי.
נעץ מבט.
מה?
הסברתי: הקרקע עליה עומד הבית שלנו רשומה על שמי, הועברה דרך אותה דודה. גיליתי כשסידרתי את הירושה. עו”ד בדק הכל. הכל חוקי.
יהונתן לא יכל להאמין.
ידעת מזמן?
גיליתי בירושה.
ולא סיפרת.
בדיוק כמו שלא סיפרת על הרבה דברים.
אישר בראש, עייף. דיברנו שעות. בלי קולות. כמו שניים שראו ראויים לכל אחד להרוויח מעט חופש.
עורכי הדין סיימו הכל בשלושה חודשים. את הבית השארתי לו, אך בתנאים שהעורך דין סיכם היטב. את הפיצוי השקענו ב”אלמוגים” הרחבתי קפה, פתחנו גלריה חדשה בקומה השנייה.
שכרתי דירה קטנה ליד, בקומה רביעית, חורשת תרזה בחלון, האביב פורח בריח חזק גם מאחורי תריסים.
בלילה הראשון שם, התעוררתי בשלוש, מקשיבה לשקט אין קולות, צעד, נשימה אחרת בחדר רק רכב חולף וגשם.
הייתי בת חמישים ושלוש. לבד ולא פחדתי. וזה היה חשוב.
עבר עוד שנה.
עד החורף הבא “אלמוגים” פעלה במלא המרץ. שלושה יוצרים קבועים, חוגי קרמיקה מלאים, קפה של תמר הכל הפך פינה ירושלמית. בכל יום שישי בערב ג’אז קטן.
גילי מכרה את כל בובותיה והכינה סדרות לפי הזמנה. נהיינו חברות אמת.
טלי לפעמים אומרת:
נעמה, נהיית צעירה בעשר שנים.
סתם ישנתי טוב, אני עונה.
המשכתי ליצור תכשיטים. לעצמי. בערבים, עם מנורה שולחנית, פיזרתי כסף, אבנים ויצרתי. זמן שקט, רק לעצמי.
יום אחד, דצמבר, יצאתי מקפה ליד “אלמוגים” ופגשתי את יהונתן. הלך בכיוון הנגדי. שנינו זיהינו מיד.
הוא הזדקן קצת אולי רק עכשיו ראיתי באמת.
נעמה, אמר.
יהונתן. שלום.
החלפת מבטים. הפסקה בין שני אנשים שיודעים הכל ואין מה להגיד.
מה נשמע?
טוב. אצלך?
זורם. השתתק שמעתי שפתחת עוד גלריה.
כן, בנובמבר.
כל הכבוד, אמר. כנה, בלי זלזול.
תודה.
הפסקה נוספת. התנועע.
תשמעי, פתח, רציתי לשאול משהו. אני מחפש מקום להשכיר לשואורום קטן במרכז. מכירה קבלנים נורמליים באזור?
הבטתי בו. בתוכי צפה תחושת הרגל שנים של עזרה. אבל רק חייכתי.
לא, יהונתן, אני לא יודעת.
התרשם. לא נעלב.
בסדר, אמר. אשמח.
בהצלחה.
וגם לך.
כל אחד פנה לדרכו. הלכתי עד הפינה, קיפלתי צווארון היה קר, יבש, נעים. ריח ירוק מהשוק של עץ חג.
חשבתי שאחזור ל”אלמוגים”, גילי מציגה סדרה חדשה, יגיעו אנשים. תמר תאפה משהו. יהיה ג’אז, אנשים, אורות.
המשכתי בדרכי.
