סדק באמון
גבריאלה שפר, את בבית? זו אני, צופיה משלוש! נשארו לי כמה בורקסים, חמים טריים, וגם יש איזה עניין קטן לחלק תפתחי לי?
גבריאלה שפר נעמדה ליד החלון עם כוס תה שהתקרר מזמן, נתונה בתוך דממה שממלאה את הדירה. בחוץ חורף ירושלמי; רוח מטלטלת עלי שלכת שהצליחו לשרוד מאוקטובר, ושאריות של שמש דעכו כבר מזמן בין הבניינים. השעון מתקתק על הקיר, המקרר מגרגר, והרצפה חורקת כל פעם שהיא קמה לעשות משהו, סתם ככה, להרוג עוד שעה. אף פעם אף אחד כבר לא דופק בדלת.
גבריאלה, אני רואה שאת בבית! אל תתחבאי, אני לא בודקת מזוזות…
הקול של צופיה היה אופטימי מדי, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו גם אם ממש תנסי. גבריאלה הניחה את התה וחמקה לעבר הדלת, מציצה דרך העינית. צופיה חיכתה בחוץ עם שקית ניילון, המשקפיים שלה עצרו איפשהו באמצע האף, בשפתון ורוד זועק, קוקו בלונדיני, ומעיל פרווה (מזוייף כמובן) בצבע טורקיז.
נו בחייכם, מה את עושה שם מחכה שהחורף יעבור? תפתחי, הקר לך!
גבריאלה הסירה את השרשרת, פתחה את הדלת, וצופיה נכנסה בדילוג רחב, כאילו זו הדירה שלה. היא הביאה איתה ריח של בושם פרחוני, אוויר ירושלמי קר וארומת שמן חמניות שרוף.
הנה, היום קמתי מוקדם, אפיתי בורקסים, שיהיה מה להציע לשכנים, צופיה הגישה את השקית לגבריאלה. אחד עם תרד, שניים עם תפוח אדמה, ואל תת金י הם חמים! את בטח לא אוכלת כמו שצריך, רואים עלייך… רזית בכלל!
תודה, צופיה, לא היית צריכה…
יאללה, ניאגרה… מה זה משנה? אין לי בעיה לחלוק. ככה חונכתי לתת למי שצריך. עכשיו שבִי, אני אשקה לנו תה חזק כזה, שלא נרדם פה כמו בשיעור תנ”ך.
צופיה כבר הלכה למטבח והתחילה להתנהל בו כאילו נולדה בו מפעילה קומקום, שולפת כוסות, והשקט נגמר בדיוק שם. גבריאלה עמדה בפיתחה, עם שקית בורקסים, ולא הייתה בטוחה אם לצחוק או לבכות. כל כך הרבה זמן לא הייתה לה חברה בבית, שממש פחדה לשים לב כמה מוזר זה.
שבִי, שבִי, פיקדה עליה צופיה. נשתה, נדבר קצת. את יודעת, אני עברתי את זה חולים, לבד בבית, הילדים בארצות הברית, כל היום שותקת, בסוף דברת עם העציצים.
הבורקסים באמת הריחו נהדר. גבריאלה כבר שכחה מתי אחרונה אפתה משהו, בדרך כלל קונה קינוח סינתטי בסופר “מבית”, מחממת, ואוכלת סתם ככה, מתוך הדחק, בלי להרגיש טעם.
אל תחשבי שאני דוחפת את האף, המשיכה צופיה תוך ערבוב חמש כפיות סוכר, פשוט אני מרגישה, מה לעשות. רואה שמישהי לא טוב לה אי אפשר להתעלם! בעלי אומר “צופיה, אחרי שכולם תשרפי, מי יישאר לידך?” אבל זה האופי שלי.
היא קשקשה בלי הפסקה, בעיניים בורקות, מלאות חיים. וזה עבד: השכבות הקרות מסביב ללב של גבריאלה התחילו להתרכך. מתי בכלל מישהו ישב איתה במטבח לדבר חצי שעה, ולא רק מתוך חובה? אלישע, הבן, מתקשר רק פעם בשבוע, כמו סטמפה בסוף רפורט. נו, אמא, מה נשמע? הכל בסדר? חסר לך כסף? לא? נהדר. טוב, נדבר שבוע הבא. טוק טוק טוק, והכול נעלם.
את יודעת, גבריאלה, מזמן הייתי צריכה להזמין אותך, צופיה נדחפה ממש קרוב, העיניים שלה בורקות בדאגה אמיתית. אנחנו מתכנסות לפעמים עם עוד נשים ב”קפה פינה”, את מכירה ליד הקיוסק של קובי? כיף שם, מרכלות על השכונה, מעדכנות אחת את השנייה. בואי פעם, נשמח ביחד, נחלוק אוזניים.
אני לא יודעת… לא ממש…
די כבר, את חייבת לבוא! אני עוברת לאסוף אותך אין תירוצים. אי אפשר להיתקע לבד בבית בשכונה הזו, השכל בורח.
גבריאלה הנהנה, בלי להרגיש איך המילים בורחות לה. קשה לסרב לצופיה, אפילו מחשבה על עוד ערב שקט בבית הפחידה.
איזה יופי אצלך פה! אני רואה שיש לך סט תה מרשים, צופיה קפצה לראות את הערכה בארונית: פורצלן לבן-שנהב עם זהב דקיק בשוליים. זה מסבתא רבתא?
לא, גבריאלה חייכה קצת, בעלי זאב קנה לי ליום נישואין שלושים.
וואי, איזה יופי! תשמרי עליו טוב. טוב אני חייבת לברוח, אל תשכחי לאכול, מחר אני באה בשלוש, סגור?
צופיה יצאה כמו שנכנסה שרירותית, חטופה. גבריאלה נותרה לראות את הכתם של הליפסטיק על השפתיים של אחת הכוסות, ופעם ראשונה זה חודשים, הדממה הפכה קצת פחות כבדה. פחות ריקה.
***
ככה זה התחיל. צופיה קפצה כל יום בוקר, ערב, לפעמים סתם “עצרה בדרך”. אם נגמרה לה המלח או צריך עצה דחופה, או פשוט לשתות תה ולקטר על ראש העיר. היא גררה את גבריאלה לשיחות, לקניות, לקפה פינה עם עוד שלוש נשים. לחבורה החביבה של השכונה: רחל מכלבו, רינה מחשמל וגולדה המושבניקית שהכול קורה לה.
בתחילה הרגישה גבריאלה בחוץ אלה גסות במילים, לא סופרות אף אחד, צוחקות מבדיחות שלא נאה לה לצחוק מהן. אבל צופיה תמיד אמרה: “זו חברה שלי, גבריאלה, כבודת מורים מהעיר, מסודרת ואלגנטית.” ועם הזמן, היא למדה לצפות בהגעתה של צופיה, התרגלה לצאת יחד, והחיים חזרו בהדרגה לעפעפיים.
זה לא שזה היה אינטלקטואלי כמו בערבים ההם בתיאטרון עם זאב, אבל מה לעשות? העולם ההוא נשאר עם בעלה. כל החברות עזבו, שכחו אחרי שהקשישים נגמרו. נשארה רק צופיה, רינה וגולדה, תה בכוסות פלסטיק ודיבורים אינסופיים על מחירי הגבינה והממשלה. וזה? היה טוב מהשקט.
תגידי, גבריאלה, הבאת במקרה את הסיכה הזו המהממת שהייתה לך בפעם שעברה? שאלה יום אחד צופיה, בזמן ששתו תה עם עוגיות עוגיות עברי.
איזה, עם הענבר? ירושה מאמא שלי.
יואו, תני לראות! אני מתה על עתיקות, הלב מתרחב!
גבריאלה הביאה קופסה, שלפה את הסיכה. צופיה התלהבה, קירבה לאור.
תקשיבי, אפשר לשאול אותה לשבוע? הבת שלי, עינת את זוכרת, סיפרתי לך יש לה תואר שני, רוצה ללכת למסיבה עם משהו מיוחד, והיא מתה על תכשיטים כאלה. אני רק אראה לה ואחזיר, נשבעת!
גבריאלה גמגמה. הסיכה יקרה לה, זיכרון מאמא. אבל צופיה הסתכלה עליה בעיניים של תיש, והיה קשה לסרב.
טוב… בסדר, הסכימה. רק בזהירות.
כמו בבניין החדש ברמת גן, נשבעת לך! תודה, מלאך.
עבר שבוע, הסיכה לא חזרה. גבריאלה הזכירה בעדינות. צופיה נופפה ביד: “עינת עוד בודקת, היא עפה על זה. עוד קצת ואחזיר.” שבוע נוסף, ואז בא סיפור שאיבדה אותה, “אבל נחפש, לא לדאוג!”
גבריאלה לא ישנה לילות, מאשימה את עצמה בתמימותה. כשניסתה להעלות את הנושא ברצינות, צופיה נעלבה.
מה, את חושבת שאני גנבת? נפגעה צופיה אמיתית. אני, שבאתי לפה להוציא אותך מהבור, תמכתי בך כל יום?
לא… לא, צופיה, אני לא התכוונתי… רק… זה יקר לי, מאוד.
ברור. נמצא אותה, בוודאות אל תדאגי!
גבריאלה ניסתה להפסיק לדאוג. צופיה חזרה להביא בורקסים, להסתובב יחד, אבל עכשיו כל שבוע ביקשה קטנה חדשה.
תגידי, אין לך אלפייה עד הפנסיה? לליאור יש וירוס והתרופות יקרות מחזירה בעוד שלושה ימים, באמת!
גבריאלה נתנה. כי צופיה הייתה החברה שלה, כמעט משפחה, האדם היחיד שמבקר. אלפיים, חמשת-אלפים. הכסף נעלם, ואם גבריאלה רמזה, צופיה נעלבה כל כך, שהימים הפכו מתוחים.
הייתי בטוחה שאנחנו חברות! מה, על כמה שקלים את עושה רעש? חברות לא מודדות שקל-שקל. אני הייתי עושה בשבילך הכול.
***
אלישע התקשר ערב אחד. גבריאלה התביישה לענות, ישבה בחלוק בית ישן והקשיבה בחצי אוזן ל”עושים סדר”. היא בעיקר נעצה מבט בתמונות שזזו.
היי, אמא. מה שלומך?
הכל בסדר, ילד. מה איתכם?
עמוס בעבודה. תקשיבי, את באה לשבת אלינו? הילדים שואלים, ומירי מתגעגעת לשניצל שלך.
לא יודעת, יש לי קצת עניינים.
איזה עניינים? את הרי בבית.
מה פתאום בבית, יש לי חברה, יוצאות לקפה, לחנויות. אני לא בודדה כמו שאתם חושבים!
חברה? מי זו החברה?
צופיה, מהשלישי. אישה נהדרת, באה כל יום, לא עוזבת אותי לבד.
אמא… את בטוחה שאת מכירה אותה טוב?
בטח. כבר חודשיים, ממש הצילה אותי מהבדידות.
השתרר שקט. גבריאלה שמעה אותו נאנח.
טוב, אמא. רק תשמרי על עצמך, בסדר? לא לכולם אפשר לסמוך. תשמרי על הדברים שלך.
מה זה השטויות האלה? צופיה כמעט כמו אחות בשבילי! אפילו לא פגשת אותה, אתה רק חושד סתם!
בסדר, אמא. לילה טוב.
הטלפון נותק. גבריאלה החזיקה אותו בעצב. גם כשהתחילו להיות לה חיים משלה הם לא מרוצים. אולי עדיף להם שתהיה לבד, שלא תפריע. אז היא סוף סוף עסוקה וזה מפריע להם.
למחרת הציעה צופיה הצעה חדשה.
גבריאלה, אני עם רעיון! נכנסה כרגיל ישירות למטבח. זוכרת שסיפרתי לך על מבצע חורף במלון ספא בים המלח? חברתי מנהלת שם, ומקבלת לנו הנחה. ניסה לנסוע יחד באביב שבועיים של מים מינרליים, מסאז’, ארוחות… חיים!
גבריאלה קפאה. לא הייתה בחופשה מאז זאב נפטר, שנים. מחשבה על חופשה הלחיצה והקסימה בו זמנית.
כמה זה עולה?
עם הנחה, שלושים אלף שקל לאדם באמת מציאה! כבר חסכתי חצי, תתחילי גם את לשים בצד.
לא יודעת, צופיה, לי אין פנסיה רצינית, עשרים ושלוש אלף בסך הכל.
נו, אבל יש לך בוודאי חסכונות! כל החיים עבדתם! שלושים אלף זה בערך כמו יומיים תל אביב. זה לא סוף העולם. זה בריאות. ואני איתך, ביחד יהיה שמח.
גבריאלה שתקה. באמת היה לה איזו קרן קטנה, קצת מעל מאתיים אלף, מה שזאב השאיר “ליום שחור”. אף פעם לא נגעה בזה, היא פחדה להישאר בלי כלום. אבל ספא עם חברה?
טוב, הסכימה לבסוף.
ידעתי שתסכימי! מחר אלווה אותך לבנק, נמשוך שלא תסתבכי עם כל הכספומטים האלה.
אולי באמת…
למחרת לקחה צופיה את גבריאלה לבנק, מפטפטת על החיים, ההכנות. גבריאלה משכה שלושים אלף שקל ונתנה אותם לצופיה.
אני הולכת לשלם ישר לחברה. מחר אביא לך קבלה!
הקבלה לא הגיעה לעולם. פעם החברה בחו”ל, פעם מסמך חסר, פעם ההיא מסובבת אותם. גבריאלה הלכה ודאגה, אבל פחדה להציק. בכל זאת, צופיה המשיכה לבוא עם בקשות חדשות.
גבריאלה, אפשר את הסט פורצלן שלך? עינת מתחתנת ואין לה כלים נורמליים. אני אחזיר לך, אפילו ארחץ!
הסט הזה… מתנת זאב, קודש הקודשים. גבריאלה רצתה לסרב, אך מילים נתקעו לה. הפעם זה כבר היה הרבה מדי.
צופיה, הסט הזה… מאוד יקר לי.
הנה, הנה את מתחילה… מה, אני לא עשיתי בשבילך מספיק? מי ביקר אותך כל יום? האכלתי אותך, ליוויתי אותך, ועכשיו את מתקמצנת על כוסות? הייתי בטוחה שאת אחרת.
גבריאלה הרגישה איך היא מתכווצת מבפנים. הפחד לחזור לשקט ולבד הכריע.
טוב, קחי… רק תשמרי בבקשה.
מילה של צופיה!
***
מרי, אשתו של אלישע, התקשרה אחרי שלושה שבועות. נשמעה מודאגת.
גבריאלה, את הוצאת שלושים אלף מהחשבון? אלישע ראה דוח מהבנק, הוא מיופה כוח שלך…
כן, מה הבעיה?
אפשר לשאול על מה?
מרי, זה כסף שלי. אני עושה איתו מה שבא לי.
בטח, פשוט אנחנו דואגים. את מדברת הרבה על חברה חדשה. אנחנו לא היינו רגועים…
מה? שהם גונבים אותי?! מחפשים לנצל אותי?! די, מרי, תודה על הדאגה, אבל אני יודעת עם מי יש לי עסק. צופיה החברה היחידה שדואגת לי. בניגוד אליכם.
זה לא הוגן, ענתה מרי בעדינות. יש לנו ילדים, עבודה, בכלל קשה להגיע לירושלים אבל אנחנו אוהבים אותך.
לו הייתם אוהבים, הייתם מבקרים. לא לחיצות כפתור בטלפון. תודה ושלום.
היא סיימה את השיחה בחדות, עם דפיקות לב מואצות. ידעה שלא הייתה הוגנת העבודה והילדים לא משאירים להם זמן, והם אכן דואגים. אבל מה זה שווה? יותר כואב שהיא נחשבת לךפוכה.
בערב צופיה הגיעה עם עוד “בשורה”.
יש בסטוק של “הפינה” סט קערות פורצלן לקישוט, עם פרחים כחולים בדיוק מה שצריך לעינת! עולה רק חמש-עשרה אלף, וב-12 תשלומים כדי שלא יכביד.
אבל צופיה, לי אין כסף, כבר הבאתי לך לספא.
נשמה, יש לך גם בבנק, בקושי מגרדים את הריבית. ובאמת, אפשר בחשבון לכולנו יש, מה הבעיה? תעזרי לעינת, ותבחרי משהו יפה, בסוף תחזיקי לי טובה!
איך לסרב? הלכה יחד עם צופיה לחנות, עשתה הכול במהירות, חותמת על טפסים שהמוכרת נתנה, בלי לקרוא. העיקר לצאת כבר מכל המבלבל הזה.
בדרך החוצה פגשה את מרי במקריות מטרידה.
לאן את הולכת, גבריאלה? קנית משהו?
ואז נעמדה איתה בצד וסיפרה בשקט: צופיה מוכרת ידועה כבר הונתה כמה קשישות, לוקחת חפצים, נעלמת. “היא משתמשת בך.”
מה פתאום! כמעט צעקה גבריאלה. את מקנאה שיש לי חברה, זה הכול.
לא, גבריאלה, אנחנו אוהבים אותך באמת… תפתחי את העיניים.
בפנים בפנים אלה היו מילים קשות, כי היא ידעה שהן נכונות. אבל איך להודות בטעות אחרי חודשים של תלות? אחרי שהשלתה את עצמה שיש לה עוד שותפה לחיים?
אל תדברי אלי יותר, מרי. לכי.
מרי הסתכלה בה, נוגעת ברחמים, והלכה. גבריאלה הלכה בחזרה אל צופיה. לא דיברו בדרך. עלתה הביתה, הרגליים כבדות כאבן.
בלילה התקשרה שוב צופיה.
את מאמינה לי, נכון? כל מה שלקחתי אחזיר. אל תתני להם להיכנס לך למוח.
מאמינה, לחשה גבריאלה.
השתיקה אחרי זה כבר הייתה אחרת.
***
השבועות הבאים היו קשים. גבריאלה כמעט לא ענתה לטלפון. צופיה הופיעה פחות ופחות, תמיד עם סיפור טרי. “הבת התחתנה”. “עובדת קשה”. “כביסה”. הבטיחה כל פעם הסיכה, הכסף, הסט יחזרו בקרוב.
גבריאלה לא הצליחה לישון טוב, וגם הדיכאון תפס תאוצה. דפיקות לב, סחרחורות, והיא בולעת עוד כדור להורדת לחץ דם. לא רוצה להטריד אף אחד.
שבת אחת, אלישע ומרי הופיעו בלי להודיע. מלאו את המקרר, יישבו לאכול איתה, האכילו אותה מרק של ילדותו של אלישע. ניסו להסביר בעדינות המשטרה יודעת על צופיה, יש עליה תלונות, סיכוי שהכול יתאפס.
לא רוצה תלונות, גבריאלה הנידה בראשה, שתשאיר. זה לא מה שחשוב.
קצת אחרי שנסעו, הרגישה עדיין לבד, אבל פחות מבעבר. מתוך סימני ההריסה אפשר היה לנתר מחדש.
פתאום דפיקה בדלת. צופיה, כועסת, זורקת את הקופסה עם הסט על הרצפה.
הנה, קחי. אני סיימתי פה.
גבריאלה פתחה בפנים כמעט הכול שבור; רק כוס אחת עוד אפשר להדביק אולי… היא התקשרה לאלישע.
אלישע… בקול חנוק אפשר שתבואו?
מייד כבר, ענה בלי להסס.
הגיעו תוך שעה, מצאו אותה בוכה, בין שברי כלים, מחובקת. מירי ניסתה להדביק את הכוס. היא תישאר עם סדק, אבל עדיין תוכל להחזיק תה.
אמא, אולי תעברי אלינו קצת? או לפחות תבואי יותר… הילדות שאלות עלייך, הבית לא אותו דבר.
אני אחשוב על זה, לחשה גבריאלה.
הכאב לא עבר, אבל ידיים של נכדים עוטפות עוזרות גם הן לאחות מה שאי אפשר להדביק לגמרי.
בערב, גבריאלה יושבת לבד ליד השולחן, כוס התה ה”מתוקנת” בידה. מכירה בכאב, בסדקים, ומבינה שגם איתם לפעמים החיים שווים יותר בשניים.
