נס התרחש
אביטל יצאה עם בנה מהמחלקה ליולדות בבית החולים איכילוב. לא קרה שום נס. אף אחד מהמשפחה שלה לא הגיע לאסוף אותה. השמש האביבית זרחה, היא התעטפה בגקט שכבר היה קצת גדול עליה, תפסה ביד אחת שקית עם בגדים ותעודות, וביד השנייה החזיקה את התינוק טוב יותר ויצאה לדרך.
הבעיה אין לה מושג לאן היא הולכת. המשפחה שלה סירבה בתוקף לתת לה להביא את הילד הביתה, והאמא שלה בכלל דרשה שתחתום על ויתור. אבל אביטל בעצמה גדלה בבית ילדים גם ממנה אמא שלה ויתרה והיה לה ברור שהיא לעולם לא תעשה את זה לבן שלה, לא משנה כמה קשה יהיה.
היא גדלה במשפחה אומנת אמא ואבא, סך הכול בסדר, אפילו פינקו אותה לפעמים, אבל לא בדיוק הכינו אותה לעצמאות. והם גם לא היו בדיוק מסודרים כלכלית, חלו הרבה. היום, בדיעבד, אביטל יודעת זה שהיא אם חד-הורית באשמתה. חשבה שיש לה בן זוג רציני, הוא אפילו הבטיח להכיר לה את ההורים, אבל ברגע שהתבשרה שהוא עומד להיות אבא טען שהוא בשל לחיתולים עוד לא נהייתי, קם ועזב. ניתק קשר, סימסה קיבלה שקט מוחלט.
אביטל נאנחה.
“אף אחד לא מוכן לא אבא של הילד, לא ההורים. כנראה רק אני מוכנה לקחת אחריות.”
היא התיישבה על ספסל בצל, נותנת לפנים שלה להשתזף קצת. מה עכשיו? שמעה שיש מקלטים לאימהות כמוה, אבל התביישה לשאול את הכתובת. קיוותה שאמא תתפוס את עצמה בידיים, תבוא לקחת אותה. אבל זה לא קרה.
נו, אז עכשיו נשאר לה רק מה שחשבה ממילא לנסוע לפרדס חנה, לסבתא צביה. היא בטוח תקלוט אותה, יעבדו ביחד בגינה עד שיגיעו קצבאות הילדים מביטוח לאומי, ואז כבר תמצא לה עבודה. יהיה בסדר, חייב להיות בסוף טוב, לא?
ככה היא תעשה היא רק צריכה לבדוק באפליקציית אגד או מוביט, מאיפה בדיוק יוצאים האוטובוסים לשם. סבתות הרי טובות, גם לה אולי יתמזל המזל. היא סידרה יותר טוב את הבן הרדום, הוציאה את הטלפון העתיק שלה מהכיס וכמעט נכנסה ברכב במעבר חצייה.
הנהג, בחור אפור שיער וגבוה בשם עמנואל שטרן, קפץ מהרכב וצרח עליה שהיא לא מסתכלת לאן היא הולכת, תהרוג את עצמה ואת הילד, ועוד הוא ימצא את עצמו בבית סוהר בזקנה
אביטל נבהלה, מיד התמלאו עיניה דמעות, גם התינוק הרגיש והתחיל לבכות. עמנואל הביט בהם ושאל לאן היא הולכת עם הקטן הזה. אביטל משכה באף ואמרה שאין לה מושג.
“אז תיכנסי לרכב. תבואי איתי, תנוחי קצת, נירגע, נראה איך עוזרים. יאללה, תעלי, הקטן עוד שניה חוטף התקף. אני, אגב, עמנואל שטרן. ואת?”
“אני אביטל.”
“קדימה, אביטל, אני עוזר לך לעלות.”
עמנואל הביא את אמא הצעירה והתינוק לביתו ברמת גן דירה גדולה, שלושה חדרים. אביטל קיבלה חדר משלה להאכיל את הקטן. לא היה לה במה להחליף לו טיטול, אז ביקשה מעמנואל לקנות חיתולים ונתנה לו את כל כספה שטר של 100 שקל אחרונים. אבל עמנואל סירב בתוקף ואמר שאין לו על מה להוציא את הכסף, שיישאר אצלה.
הוא רץ לד”ר רות, השכנה מהקומה מעל, רופאה שיוצאת במקרה בדיוק היום לחופש. אחרי טלפון ודיון קצר, היא נתנה לו רשימה לכל השבוע חיתולים, מגבונים, כל מה שצריך.
כשחזר לדירה, ראה שאביטל נרדמה על שפת המיטה, הראש מונח על הכרית, כשהקטן ער ופורש ידיים.
עמנואל שטף ידיים, הרים את התינוק בעדינות כדי לתת לאמא הצעירה לישון.
עוד לא הספיק לסגור את הדלת, אביטל מתעוררת ומתחילה לצעוק: “איפה הילד שלי?!” עמנואל נכנס עם חיוך: אל תדאגי, רק ניסיתי לתת לך לישון. אחר כך הציג בגאווה את כל מה שקנה בגדים לקטן, טיטולים, בגדים גם לאמא. הציע לה להחליף לו.
“אני אסביר, תכף תגיע רות השכנה היא תראה מה כדאי ואיך מטפלים בתינוק. מחר בבוקר היא כבר סידרה שיגיע רופא של קופת חולים לבדוק אתכם.”
אחרי שהתארגנו קצת, פתח עמנואל בשיחה:
“עזבי אותך מכפרים וסבתות. תישארי כאן. יש מספיק מקום. אני אלמן, אין לי ילדים, אין לי נכדים, מקבל פנסיה וגם קצת עובד. עם עצמי בלבד, אני משתגע. אשמח שיהיו פה שכנים לבית.”
“אבל היו לך ילדים?”
“היה לי בן. שנים עבדתי במשלחות בבאר שבע חצי שנה שם, חצי שנה פה. הבן למד בטכניון, היה לו חברה. בסוף התואר החליטו להתחתן כי הייתה בהיריון. חיכו לי שאחזור מהמשלחת לחתונה, אבל בדיוק לפני שחזרתי הבן מת בתאונת אופנוע. חזרתי ישר ללוויה.
אשתי נשברה מזה ונפטרה גם היא. הכל נשבר, לא הצלחתי למצוא את הארוסה של הבן, למרות שנשאר לי תמונה שלה וידעתי שהיא הייתה בהיריון. חיפשתי, שום דבר. לכן אני מדבר אליך תישארי אצלי. אולי ארגיש שוב שיש לי משפחה. איך קראת לבן שלך?”
“אל תשאל משום מה התעקשתי על דניאל. תמיד אהבתי את השם, למרות שלא כל כך נפוץ.”
“דניאל?! את צוחקת?! זה היה השם של הבן שלי! לא סיפרתי לך אותו בכלל. שימחת אותי ממש, איזו מקריות. אז מה, נשארת?”
“בשמחה. תדע שאני ילדת פנימיות, הבאתי אותי משפחה אומנת, אבל את הבן שלי לא הסכימו לקבל. אז אף אחד לא בא לאיכילוב, ואין לי לאן ללכת. אבל תודה להם, כי בלעדיהם לא הייתי לומדת, לא היה לי מה לאכול, סיימתי תיכון, אפילו עשיתי תעודת בגרות.
גם הייתי אמורה לקבל דירה מהמדינה כי גדלתי בפנימייה. אמא שלי במקור פשוט השאירה אותי בשערי בית הילדים עם שרשרת על הצוואר ותליון קטן.”
“נו טוב, לכי תתקלחי, קניתי לך בגדים חדשים, ואז נטפל בילד ובבית. תראי, צריך לשטוף לעומק את האמבטיה ולהכין לקטן רחצה ראשונה רות כבר תראה לך איך. וגם תדאגי לעצמך, תאכלי טוב, שיבוא חלב.”
כשהופיעה בסלון לבושה בבגדים חדשים, עמנואל שם לב לשרשרת שלה ושאל אם זו אותה שרשרת מהסיפור. אביטל ענתה שכן, זו. הוציאה את התליון והראתה לו. פתאום ראה הזקן רצפה מסתובבת, ואילולא אביטל היה מתעלף.
כשהתאושש, ביקש לראות את התליון: “ניסית לפתוח אותו?” שאלה אביטל, “אין בו בכלל סוגר.” עמנואל ענה שהוא עצמו הזמין כזה תליון מיוחדות לבן שלו, והוא נפתח בדרך מסוימת. הוא הראה לה התליון נפתח לשניים, ובפנים קווצת שיער קטנטנה.
“אלו שיערות של הבן שלי, בעצמי שמתי אותן בפנים. אז את הנכדה שלי? אז כנראה בכל זאת יש צדק בעולם!”
“אפשר לעשות גם בדיקה, שתהיו בטוחים?”
“מה פתאום! את הנכדה שלי, וזה הנין שלי, והנושא הזה סגור. בכלל, יש לך פרצוף של הבן. חכי תראי, יש לי אפילו תמונות של ההורים שלך. רוצה לראות?”
מחברת: שירה שם-טוב.
