4 ביוני
חזרתי הביתה היום עייפה עד עמקי נשמתי, גוררת אחרי שקיות כבדות מהסופר. ציפיתי לראות את נדב, בעלי, שאולי יעזור לי קצת אבל ברגע שנכנסתי לדירה, שמעתי צעקות רמות מהסלון. פתחתי את הדלת ומצאתי את נדב ואת אחיו עמרי שקועים במשחק כדורגל, בירות בידיהם, בלי שמץ תשומת לב למה שמתרחש סביבם. ניסיתי להזכיר לנדב בעדינות על התכניות שתכנַנו לערב, אבל הוא רק משך כתפיים והסביר שעמרי נזרק מהבית ע”י אישתו, אז הוא נשאר אצלנו לשבוע.
הבוקר שאחר כך התעוררתי בבהלה לצלילי מוסיקה חזקה עמרי פשוט פתח את הטלוויזיה על ווליום מקסימלי כאילו הוא בדיסקוטק. עמרי, שכבר חודשיים מובטל מאז שפוטרו רבים בחברה שעבד בה, מנסה באמצעות נדב למצוא ג’וב חדש כמובן אצלו במשרד. לי, כשפתאום יש לי יום חופשי, מחכות ערימות של מטלות: לנקות לבד, לכבס, לבשל, והכל מוכפל פי שניים מאז שעמרי עבר אלינו. נדב, מצידו, הפסיק לעזור בבית “זה לא עבודה של גבר”, הוא אומר לי בחצי חיוך, ולי כבר נגמרו המילים.
עם הזמן הלחץ גבר; אני מבשלת, מנקה ומסדרת לבד, ואם זה לא מספיק, כל בוקר אני רואה את הבית הפוך אחרי שהם ישבו עד מאוחר. יום אחד, חזרתי הביתה מותשת במיוחד והבית ניראה כמו אחרי חגיגת עצמאות בבסיס צבאי. לא התאפקתי ופשוט התפרצתי: שאלתי אותם מתי לאחרונה הם בכלל שמו לב למאמץ שלי, ניסיתי להזכיר שעמרי היה אמור להיות רק לשבוע ועבר כבר חודש! דברים נאמרו שם בכעס; נדב ועמרי קמו והלכו מהמקום, לא ראיתי אותם כל הלילה.
הימים שעברו אחר כך היו מלאים דאגה לא ידעתי איפה נדב, אם הוא כועס, אם הוא בכלל מתכוון לחזור. כעבור שבוע של שקט מוזר, נדב חזר. הוא הודה שטעה מסתבר שעמרי התחיל להפעיל מניפולציות גם בעבודה, ובסוף גרר את שניהם לאבד את המקום. המריבה ביניהם הייתה קשה, והוא הבין שרק עכשיו הוא ממש שומע את מה שניסיתי לומר לו כל הזמן שאי אפשר לסמוך בעיניים עצומות, ושלא כל מה שקשור למשפחה חייב לבוא על חשבון הזוגיות.
למשך ימים נדב כמעט לא יצא מהסלון. אבל אחרי כמה שיחות עמוקות, איך שהוא הצלחתי לסלוח. הבנתי שאני לא רוצה לבנות חומה של טינה מול מי שאני אוהבת באמת. אולי היינו צריכים לעבור את כל זה בשביל להבין שהאהבה חייבת להיות מעל הכל, ושרק אם נקשיב אחד לשנייה נוכל לבנות מחדש את מה שהיה לנו. זה היה שיעור כואב, אבל חשוב ואני מקווה שנדע מה לעשות טוב יותר בפעם הבאה.
