הנהג מונית ששמר על שתיקה
אתה אף פעם לא מקשיב!
זרקתי את הצלחת בכיור, כל כך חזק שטיפות ניתזו עד התקרה. אחת עשרה שנים. אותם מילים, בין אותם קירות. ובכל פעם, הוא היה הראשון שאומר את זה כאילו אני אשמה, כאילו רק אני בכל העניין הזה.
איתן עמד בפתח המטבח, ידיים שלובות על החזה. כמעט בן ארבעים, אבל מתווכח כמו ילד עקשן, כועס, עד הסוף. מזמן כבר שיננתי את ההבעה הזו לסת קפוצה, מבט עייף שמוסט הצידה. הוא הסתובב לחלון, מסמן שהשיחה הסתיימה.
אבל בשבילי, עכשיו היא רק התחילה.
שכחת להתקשר לאימא, אמרתי, והקול שלי כבר רעד. לאימא שלי. בת שישים ושלוש. חיכתה כל היום. לא מתנה שיחת טלפון. שלוש דקות. אפילו את זה לא הצלחת.
שכחתי. קורה. למה את עושה מזה סיפור?
קורה? אתה כל פעם שוכח. ימי הולדת, יום נישואין, גם את היומולדת שלי בשנה שעברה גם לזה “שכחת”?
דיברנו על זה כבר מיליון פעם. אז התנצלתי.
התנצלות, ועוד פעם שכחת. ומה, אני אמורה להזכיר בכל פעם? אני לך תזכורת?
הוא פנה אליי, עיניים קשוחות, עייפות.
את אף פעם לא מקשיבה, חזר ואמר בשקט יותר. אני אומר דבר אחד, את שומעת משהו אחר. נמאס לי.
לקחתי את המעיל מהמתלה, נברתי בכיס אחרי הטלפון.
לאן את הולכת?
לאימא.
שוב לאימא. תמיד לאימא שלך.
כבר לא שמעתי. סגרתי אחריי את הדלת, ומדרגות הבניין קיבלו אותי בקור של ערב מרץ. האצבעות שלי ריצדו על המסך ארוכות, עם מפרקים בולטים, כמו תמיד כשאני לחוצה. להזמין מונית. הרצליה. תשלום באשראי. שלוש דקות.
עמדתי בכניסה שלוש דקות, הרמתי את הצווארון. היה לי קר. והלב שלי בצבץ מכאב. וכעסתי על עצמי, על זה שנתתי למריבה להיגרר. האור עלה במטבח. סימן שהוא עדיין עומד שם. ידיים שלובות. מחכה שאחזור.
אני לא אחזור. לא הלילה.
המונית הגיעה כמעט בלי קול, ומיד נכנסתי מאחור, בלי להעיף מבט בנהג. הריח היה רענן של אורן לא עץ ריח מפלסטיק, אלא ממש כמו שמישהו הניח ענף מחט מתחת למושב. והשקט היה מוחלט. בלי רדיו, בלי קול של ווייז, בלי מוזיקה. רק המסלול דולק לו בתכלת בוהק בלוח המכוונים.
הנהג הנהן לעבר המסך, ויצאנו לדרך.
הנחתי ראש על החלון ועצמתי עיניים. רציתי לפחות דקת שקט. אבל זה לא עבד. בפנים הכול געש, והמילים בקעו מעצמן. רק סגרתי דלת. רק עזבתי את בעלי באמצע ריב וברחתי לאימא, כמו שעשיתי כבר עשר פעמים בשלוש השנים האחרונות. כל פעם נשבעתי שזהו, הפעם האחרונה. וכל פעם שוב.
ככה נשאר? עד מתי?
סליחה, אמרתי אל השקט. אני הולכת לדבר עכשיו. בסדר? אני חייבת להוציא את זה בקול. אפילו לזר.
שקט. הוא לא ענה. גם לא התנגד. לקחתי את זה כהסכמה.
אנחנו נשואים אחת עשרה שנה, פתחתי, והקול נשבר כבר בהתחלה. התחתנתי איתו בגיל עשרים וחמש, והייתי בטוחה הנה. סוף סוף. שמצאתי מישהו שמבין אותי. שמקשיב. שלא מפנה את גבו כשקשה לי.
האורות של רמת השרון חלפו בחלון. הכרתי את כולם. הם נראו לי אדישים להחריד, כמו הערב הזה. המכונית התעקלה, גם אני איתה.
ואז הכול התנהל על אוטומט. כל ריב העתק הדבק. הוא מאשים שאני לא מקשיבה, אני מאשימה שהוא לא שומע. ושנינו צודקים, ושנינו טועים. ניסינו הכול דיברנו יפה, ניסינו שקט, פסיכולוג איתן כבר פרש אחרי שלושה מפגשים. אמר: “אני לא משלם בשביל שמישהו ילמד אותי איך לחיות”. וזהו.
תפסתי את המבט של הנהג במראה. עיניים חומות-דבש רחבות, עם קמטוטים של חיוך בעיניים. הוא עדיין מביט בדרך, אך לחצי רגע הביט במראה. לא במבט שופט, פשוט שמע שאני ברכב.
אז המשכתי. פשוט הייתי חייבת.
***
אתה יודע מה הכי מעליב? דיברתי עכשיו אל החושך שמאחורי החלון, לאור הכחול של בני ציון. הכי מעליב זה שהוא בן אדם טוב. איתן. באמת. לא שותה, לא מרמה, מביא את כל המשכורת. כשהייתי חולה לפני שלוש שנים דלקת ריאות, היה לידי שבועיים, בישל לי מרק. עקום, מלוח מדי, אבל השתדל.
המכונית שינתה נתיב. המסלול במסך עשה תיקון כנראה עומס קדימה. שמתי לב שאין ווייז שמדבר. מוזר. תמיד בווייז יש “בעוד שלוש מאות מטרים”. כאן שקט מוחלט. אולי הנהג פשוט אוהב שקט. הבנתי אותו.
אבל הוא לא שומע אותי, אמרתי חלש יותר. לא בכוונה רעה. הוא פשוט לא יודע. אני אומרת קשה לי, בודד לי, פשוט תנהן. והוא עונה יש לנו דירה, רכב, אני עובד, מה חסר לך?
השתיקה במונית הייתה שונה, לא קפואה ולא אדישה. כמו חדר ריק שאפשר לצעוק בו והקירות לא מגיבים. חשבתי: איזה דבר מוזר אני מדמיינת מונית כחדר ריק. אולי אני פשוט עייפה.
אבל נהיה לי קל יותר. ממש קיבלתי אוויר.
אנחנו רבים על שטויות. היום על היומולדת של אימא. שבוע שעבר על מגבת רטובה שהשאיר על המיטה. מגבת! צרחתי כאילו מחרבים את הבית. והוא צעק שאני נתפסת לקטנות. ושנינו צדקנו, ושנינו לא.
שפשפתי עיניים. בטח כל האיפור נמרח, אבל למי אכפת. אני נוסעת לאימא. ראתה אותי כבר בלי איפור, בוכה, ורודפת אחרי עצמי. לא צריכה מסיכות. היא רק רוצה שאהיה שם.
לא מתקשרת לחברות. מיכל במושב, אין קליטה. רות עם בעלה אחרי ניתוח, זה לא הזמן. לאימא להתקשר בבכי יפחיד אותה. מיד תדאג, תשכב ערה, תבדוק טלפון כל שעה. אני באה אליה תמיד בעצמי, שתראה אני חיה ושלמה. פותחת דלת, מסתכלת לי בפנים, מבינה הכול. בלי מילים. רק מרתיחה מים.
הבטתי שוב במראה. הוא המשיך להביט בדרך. כפות ידיו ישרות, אצבעות עבות, ידיים של עובד. גבר מוצק, כנראה בן חמישים פלוס. הנהן קלות, אולי עם מה שחשב לעצמו. ואולי סתם בגלל הסיבוב.
אבל בעיניי זה הספיק. המשכתי לדבר, אפילו שכבר שכחתי שאני זרה לעצמי במונית.
גם אני אשמה. אני יודעת. גם אני צועקת, אומרת מילים איומות שאי אפשר להחזיר. אתמול אמרתי לו אולי טעינו שהתחתנו. והוא התכווץ, ראיתי. ולא הצלחתי לעצור. אתה מכיר את זה? כשאתה כבר לא מסוגל לעצור את עצמך, והכל נעשה נורא, ואתה רואה מהצד שאתה פוגע, ובכל זאת ממשיך?
עברנו פזצט”א. האורות הניאון ליטפו את הרכב ונעלמו. חשבתי הרי גם איתן ואני היינו פעם באים לבד לתחנה, קונים קפה, בלילה, סתם כי התחשק לנו ללכת יחד.
אתמול הוא אמר: “את אף פעם לא מקשיבה”. והבנתי הוא צודק. אני באמת לא מקשיבה. אני רק ממתינה שיסיים כדי שאוכל לומר מה שיש לי. זה לא להקשיב. זו המתנה. וההבדל ענק.
הדמעות נגמרו איפשהו ליד בני ציון, ועכשיו דיברתי רגועה. כל משפט שהוצאתי השאיר מאחור עוד משקל. וקצת חזר לי המקום לנשום.
ואולי, בעצם, שנינו מפחדים מאותו הדבר שחס וחלילה השני יקום וילך. אז אנחנו צועקים, כדי שלא יעזוב ראשון, כדי להקדים אותו. צעקות, שתיקות, שוב צעקות מעגל סגור. אני לא יודעת מה מוציא מזה.
הנהג עבר לנתיב הימני. תפסתי את מבטו במראה שוב דבש חמים. הבטיח לי בלי מילים: אני כאן.
וזה כל מה שהייתי צריכה. מישהו שנמצא.
***
אתה יודע על מה חלמתי כשהייתי בת עשרים וחמש? חייכתי עקום. שהבית שלי יהיה כזה שאבוא, והוא ישאל: איך היה היום? מתוך סקרנות אמיתית. לא מנימוס, לא כי “ככה צריך”, אלא כי באמת חשוב לו לשמוע מה עובר עליי. האם זה מוגזם לרצות?
הרכב ירד מכביש החוף לדרך צרה יותר. העצים התקרבו, בתא נהיה חשוך יותר. ראיתי רק את הצללית של הנהג כתפיים רחבות, ראש מגולח, את המסלול הדומם שבמסך.
והוא רק היה מגיע ושואל: מה לאכול? חשבתי נו, גברים כאלה. בהמשך יהיה טוב, היתה לי תקווה. בסוף נהיה גרוע יותר. לא בבת אחת. בטפטוף. כמו ברז בהתחלה מים חמים, אחר כך פושרים, ואז פתאום קרים, ואת מאמצת את הקור עד ששוכחת שאי פעם היה חם.
השתתקתי. עשר שניות אולי, אולי חמש עשרה. בשקט הזה שמתי לב ללב שלי דופק חזק. לא מפחד משחרור. סיפרתי לזר את מה שלא אמרתי לאף אחת, אפילו לא לאימא או מיכל. ואיני מתביישת. רק קל לי יותר.
אולי כי הוא שתק. באמת שתק. לא “את מבינה”, לא “ניסית לחשוב אחרת?”. בלי עצות וסימני שאלה. פשוט היה שם ולא הפריע.
חשבתי באמת על גירושין, לחשתי. שלוש פעמים בשנתיים. ספרתי. הפעם הראשונה הייתה כששכח את יום הנישואין. בבוקר ערכתי שולחן, לבשתי שמלה, קניתי יין. הוא חזר מעבודה ואמר: “איזה חג היום?”. הלכתי לאמבטיה וישבתי שם חצי שעה. שותקת.
הוא הנהן שוב. לא יודעת אם באמת.
פעם שנייה כשחוליתי, הוא הכין מרק שבועיים, ואז חודשים דיבר שוב ושוב על איזה גיבור היה. כל פעם שביקשתי עזרה: “זוכרת שטיפלתי בך? מרק! ואת אפילו לא אמרת תודה”. אמרתי תודה. הרבה. הוא לא שמע.
ושלישית עכשיו. הערב. שוב: “את אף פעם לא מקשיבה”. המילים האלו כבר לא אומרים כלום. כמו קיר שחובטים בו כואב, אבל מוכר.
אבל גם הבנתי דבר נוסף אני לא אתגרש. לא בגלל הרגל ולא בגלל הדירה. כי אני זוכרת גם אותו כשהוא אחר. כשהוא לא כועס, כשהוא בבית ולא עובד ולא עייף כשהוא בדיוק הבן אדם שבשבילו התחתנתי. כשחיוך רך לו בעיניים. כשביום ראשון בבוקר הוא מביא לי תה למיטה. כשמסדר לי את הצווארון בשקט, כאילו איני שמה לב.
נעצרנו באדום. האור צבע את הרכב אדום, וראיתי את פניו בפרופיל שלווים, מרוכזים. לא שמץ של קוצר רוח. כך נראים אנשים שלמדו לחיות בלי דרמה.
אולי פשוט לא למדנו באמת לדבר. או לא לימדו אותנו להגיד בשקט את הכאב. ההורים שלי גם הם צרחו. אבא הלך כשתהיי ארבע עשרה. אימא נשארה לבד וגדלה אותי. נשבעתי שלי יהיה אחר. אשמור על משפחה. סבלנות, חכמה יותר מהם.
הורד הירוק נדלק. המשכנו. חשבתי: שוב אני עושה דרמה.
אבל סבלנות זה לא להחזיק בפה. זה להקשיב בלי להתפוצץ. אני שותקת, שותקת, עד שאני צורחת והזכוכיות רועדות. יוצא שכל השנים לא סבלתי רק אגרתי.
הסתכלתי על הווייז. שבע דקות להרצליה. עוד מעט.
ופתאום לא רציתי לצאת. לא כי לא רציתי לאימא. אלא כי בשקט הזה נהיה לי לראשונה מזה שנים שקט אמיתי. בלי ביקורת. בלי עצות. רק מרחב שאין בו אשמה.
הרגשתי. כל המתח ירד ממני.
את רוב מה שסיפרתי לך לא הוצאתי בכלל אף פעם, מופתעת מעצמי. ואתה לא הפרעת, לא נתת עצה, לא שאלת “ניסית לדבר יפה?”. כולם תמיד אומרים את זה. כולם. כאילו לא חשבתי על כך. כאילו אני סתם עיוורת.
שקט. לא שמעתי כלום. וזה היה טוב. הכתפיים שלי ירדו סוף סוף אחרי ערב שלם קפוצות.
תודה, לחשתי. בטח נמאס לך מנוסעות כמוני, שצוללות עליך עם כל הסיפורים. אבל תודה בכל זאת.
***
המונית פנתה אל רחוב ביתה של אימא. זיהיתי את הגדר עץ ירוק מספטמבר. פנס ליד השער. האור דלוק במטבח. אימא כבר לא ישנה מוקדם אומרת שאוהבת קריאה בלילות, אבל אני יודעת: היא מחכה. כל שישי ליתר ביטחון.
פה, בבקשה, אמרתי.
הוא עצר באיטיות לצד הגדר. כיבה מנוע.
הטלפון עדכן שהתשלום עבר. הסתכלתי עליו.
תודה, אמרתי, מכל הלב. תודה שהקשבת. אני יודעת שלא היית חייב. לא משלמים על זה. אבל נתת לי יותר מבעלי בשלוש השנים האחרונות. באמת.
הוא פנה אליי, לראשונה. ראיתי את פניו: רחבות ושלוות, עיני דבש. חייך קל, חם. ואז הרים יד, עשה תנועה. לא הבנתי מיד. קירב יד לשפתיים ואז קדימה.
“תודה” בשפת הסימנים.
נשארתי קפואה. הוא שלף כרטיס ביקור. לבן, אותיות גדולות. לקחתי ונעצתי בהן עיניים.
“נהג: תומר. חירש-אילם. רוצה לפרוק תתקשרי. לא אספר לאף אחד. תרתי משמע”.
הרמתי עיניים.
הוא לא שמע. לא מילה בשעה הזו. שפכתי את הלב בלי שאף מילה הגיעה אליו. לא על איתן, לא על אחת עשרה שנים, לא על המרק ההוא, גם לא על המחשבות על גירושין. כלום.
הוא פשוט נסע. שתק, כי לא יכול לדבר. והנהן, כי ראה בעיניי במראה שזה מה שאני זקוקה לו.
הניווט עכשיו ברור למה דממה. לא צריך קול. קורא מהמסך.
צחקתי. לראשונה בכל היום באמת. לא בהיסטריה ולא בין דמעות, אלא באמת. כמו מופתעים איזה יופי החיים מפתיעים ומצילים אותך בדרכם.
תומר חייך בחזרה. נתן “לייק”. סמן יד על הלב לא ידעתי מה זה בדיוק, אבל הרגשתי משהו טוב.
יצאתי מהרכב. עמדתי רגע, אוחזת בכרטיס. הבטתי הוא חיכה שאכנס. נופפתי לו, הוא היבהב באורות. הרגשתי דקירה חמימה של הודיה אמיתית, עזה.
אימא פתחה לפני שהספקתי לדפוק. מרים, בת שישים ושלוש, ספרנית גמלאית, ידעה תמיד מתי לשים מים ומתי לא לדבר.
תורידי מעיל, אמרה. תה מוכן.
חלצתי נעליים, תליתי את המעיל. התיישבתי ליד השולחן הישן אותו שולחן עם מטלית פרחונית, שם עשיתי שיעורים בכיתה ג’, שם בכיתי בגיל שמונה עשרה אחרי הפרידה הראשונה.
שוב? שאלה אימא. בלי שיפוט, רק לוודא.
שוב, עניתי.
הניחה מולי כוס. הביאה ריבה תות, תוצרת שנה שעברה. אחזתי בכוס בשתי ידיים. חם. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
אימא, אמרתי, אני הולכת לספר לך משהו, ולא תאמיני.
תנסי, חייכה והתיישבה מולי.
סיפרתי הכול. על המונית, על השתיקה, על איך דיברתי שעה בלי הפסקה, והוא לא שמע. על הכרטיס.
אימא הקשיבה. בלי להפריע, בלי הנהונים, בלי “די, נו!”. פשוט ישבה והקשיבה. אחר כך מזגה לעצמה תה.
ידעת? אמרה. אחרי שאבא שלך הלך, חצי שנה דיברתי עם המקרר. ברצינות. התיישבתי, דיברתי על העבודה, על הבוס, על נזילה בגג. הוא זמזם, אני דיברתי. זה עזר לי.
אימא, זה מקרר.
והנהג שלך חירש-אילם. מה ההבדל? לא חשוב מי בקצה. העיקר שהוצאת את זה בקול. כל עוד זה בראש זה רעש וצפצוף. כשמדברים משתחרר.
לגמתי מהתה. מעט נכוויתי. נשפתי קצת.
סיפרתי לו שחשבתי להתגרש.
לאיתן?
לא. לנהג.
טוב, לו מותר. הוא לא יספר תרתי משמע.
צחקתי. גם אימא. ישבנו במטבח, צוחקות מהחיים, על זה שהמאזין הכי טוב שלי לא שמע מילה ואיך זה עזר לי. על איך לפעמים, היקום מביא לך בדיוק מה שאת צריכה בצורה לא צפויה.
ועכשיו תגידי לי, פתאום נמתחה, את באמת חושבת על גירושין?
שקעתי רגע בכוס.
לא יודעת, אמא. לפעמים כן. ואז אני נזכרת איך איתן מסדר לי בשקט את הצווארון, וסולחת. לא רוצה בלעדיו.
אז תפסיקי לצעוק, ותתחילי להקשיב, אמרה בשקט. גם אני לא ידעתי. והפסדתי את אבא שלך. לא כי היה רע. כי היינו חרשים, לא באמת בוחרים לא לשמוע. זה גרוע יותר.
הבטתי באימא. היא הסיטה מבט לחלון ההרגל להחביא רגשות ירושה אצלי.
חשבתי על זה עשרים שנה. הייתי צריכה פעם אחת לשבת ולהגיד לו: בוא נדבר. בלי אשמה, בלי צעקות. רק ספר לי מה כואב. אולי היה נשאר, אולי לא. לפחות הייתי מנסה.
שתקתי. המילים לא יצאו.
תתפשטי בחדר שלך, עברה לטון קליל. ידעתי שתבואי, הכנתי מיטה.
איך ידעת?
שישי בערב, ירח מלא. איתן ואת תמיד רבים בירח מלא.
רציתי להתווכח, נזכרתי בסיבות האחרונות ושתקתי. אולי באמת.
נכנסתי לחדר הישן, שכבתי במיטה הצרה, זמן רב הסתכלתי בתקרה. כרטיס הביקור של תומר על השידה. מלבן לבן בחושך.
המאזין הכי טוב לא שמע מילה, ודווקא לו סיפרתי הכול. כי שתק. כי בשתיקה לא הייתה לא עצה, לא שיפוט, לא “באשמתך”. רק מרחב שקט ואותו מילאתי.
אולי מה שהייתי באמת צריכה, זה לא תשובה. אולי פשוט לשמוע את עצמי.
אהבתי את המחשבה. הסתובבתי ונרדמתי.
***
בבוקר התעוררתי מהטלפון. רוטט על השידה, ‘איתן’ על המסך. שלוש שניות הבטתי. פעם הייתי עונה מיד, לתפוס שליטה, להספיק להקדים אותו.
היום עניתי ושתקתי.
רננה, הוא אמר. קול קרוש, נמוך. לא ישנתי. רננה, תסלחי לי.
שמרתי על שתיקה.
הייתי צריך להתקשר למרים. זכרתי, באמת. ואז בעבודה שכחתי. לא בגלל שלא אכפת כי אני טיפש. ומה שאמרתי על זה שאת לא מקשיבה דיברתי על עצמי. אני לא מקשיב. את מדברת, אני מחכה שתגמרי כדי להגיד משהו משלי. זה לא אותו הדבר.
הוא שתק. ידעתי שהוא מחכה שאתחיל לפרט פגיעות, או שאסלח, או שאהיה עוקצנית. רצה את התסריט הקבוע.
אבל ישבתי במיטה, כרעתי רגליים אליי, והקשבתי. לא הכנתי תשובה. לא חיפשתי פתח להיכנס. לא האשמתי. רק הקשבתי.
ושמעתי אותו. אולי פעם ראשונה זה שנים.
את שם? שאל בזהירות.
כן, עניתי. אני מקשיבה.
הוא שתק. ואז אמר:
זו הפעם הראשונה שאת עונה לי ככה. בדרך כלל את מגיבה מיד. עכשיו את מקשיבה. זה מוזר. אבל טוב.
חייכתי. הוא לא ראה, אבל חייכתי.
תחזרי הביתה, אמר. בבקשה.
אחזור. אבל לא עכשיו. עוד שעתיים. אני שותה תה.
הוא צחק. שקט כזה, קצר.
טוב. אחכה. בינתיים אתקשר למרים, אברך אותה עם איחור עדיף מכלום.
סגרתי. ישבתי רגע, מביטה החוצה. בחוץ גינה של אימא, עירומה עדיין, אבל ניצנים כבר מתמלאים. מרץ. הכול עוד יהיה.
לקחתי את המעיל, שלפתי את הכרטיס. שוב קראתי.
“נהג: תומר. חירש-אילם. לפרוק? תתקשרי. לא מספר לאף אחד. תרתי משמע”.
פתחתי הודעות, שלחתי למספר מהכרטיס: “תומר, זו הנוסעת מאתמול. זו שדיברה בלי הפסקה שעה. רק רציתי לומר אתה המאזין הכי טוב. לא אכפת לי שלא שמעת. תודה”.
תשובה חזרה כעבור דקה: שלושה סמיילים: חיוך, מכונית, יד באוויר. וטקסט: “שמח לעזור. תבואי שוב. אצלנו שתיקה על חשבון הבית”.
צחקתי שוב. בפעם השלישית ביממה. חשבתי: ככה זה שנים את צועקת שמישהו ישמע אותך, ולבסוף, במונית, שופכת הכול על מי שלא שומע וזה מה שמרפא.
כי לפעמים לא משנה אם שומעים. משנה להוציא.
אימא יצאה למרפסת.
תאכלי?
כן, עניתי.
והלכתי למטבח. את הכרטיס הכנסתי לכיס. לא כאיש קשר כתזכורת.
שהשיחה הטובה בחיי הייתה עם מי שלא שמע מילה. שהקול החשוב הוא שלי. ושפעם כדאי רק לשתוק ולתת לאחר לדבר. כמו שתומר עשה. וכמו שאני היום עניתי לאיתן.
“את אף פעם לא מקשיבה,” הוא אמר אמש.
והיום, סוף סוף, הקשבתי.
