המפתחות

מפתחות

אני אוהבת אותו! ואת מדברת איתי על שטויות! לא רוצה לשמוע כלום! את פשוט מקנאה בי, אז את מתערבת בעניינים שלא שלך! תעזבי אותי כבר! תתעסקי בעצמך!

מיכל לא סתם דיברה בקול. היא צעקה עד שהשכן המבוגר, דוד חזי, שעמד מתקן את רכבו במוסך, הסתובב ובחן את המתרחש. הוא לא נחשב סקרן במיוחד, כך שזה רק הוכיח שמיכל באמת צעקה חזק הפעם.

ולמה? כי ככה הרגישה. וכמו תמיד אצלה, אהבה הייתה מצב נפשי. אם היו בכלל הפסקות בין אהבות, הן היו קצרות כל כך שרק הממש קרובים אליה אמא שלה ואחותה יעל היו שמים לב. אבל אמא שלה כבר לא הייתה בחיים מזמן, ויעל בקושי ניסתה להבין אותה יותר.

בלי אהבה, מיכל התהלכה בבית כשהעיניים שלה כבויות, והתודעה שלה התפזרה ולא הצליחה להתרכז בשום דבר. אפילו בעבודה החברות כבר הציקו לה:
אולי כדאי שתקחי משהו להרגעה? קשה להיות איתך, מיכלי

ומיכל רק הידקה שפתיים, שיחקה בלסתותיה, ומילאה את ראשה מחשבות לא הכי טובות על הנשים המוזרות שסביבה.

להן הרי הכול מסתדר! בעל מחכה בבית, ילדים רצים בגינה ולמי יש למיכל? אין בית, אין בעל, וגם לא נראה שזה יקרה. בן אמנם יש, אבל את עידו אף אחד לא היה מגדיר כילד מוצלח. אפילו ביחס לבני הדודים מצד יעל, עידו תמיד נשאר מאחור. הבן של יעל, נועם, שיחק כדורגל ולמד מעולה, והבת, רבקה, רקדה ושרה במקהלה, ובגילה הצעיר כבר הספיקה לראות מקומות ורחבות שלאמה של מיכל אפילו לא ניתנה הזדמנות לחלום עליהן.

גם זה כאב. למה? הרי גם מיכל כילדה ניסתה חוגים ומסגרות, אבל תמיד קפצה מדבר לדבר הלב שלה פשוט לא נרגע. כל פעם שנמאס לה, הלכה וחיפשה משהו חדש.

ככה צריך לחיות! להקשיב ללב! הרי אין חיים נוספים, ואת השמחה תצטרכי להביא לעצמך אף אחד לא יביא לך אותה בכפית, נכון?

את הכלל הזה מיכל למדה מזמן. כשהייתה רואה את יעל לומדת למבחן, מיכל הייתה מגחכת, מתארגנת לדייט ומצחקקת:
יעלי, כל כך תלמדי מי ייקח אותך בכלל בסוף? תזכרי מה סבתא שלנו הייתה אומרת: אישה לא צריכה להיות חכמה יותר מהגבר. לא פלא שאף אחד לא שם עלייך עין!

עזבי, למה צריך בכלל עכשיו? וזה ממש לא מה שסבתא אמרה.

כן, כן, אני דווקא זוכרת טוב!

זוכרת הפוך. סבתא תמיד אמרה: האישה החכמה יודעת לא להוכיח לגבר עליונות, אם היא אוהבת אותו. זה לא אותו דבר, מסכימה?

אויש, אל תבלבלי במוח! יותר טוב תעזרי לי עם השיער, ניר מחכה לי בחוץ!

וכך רצה מיכל לדייט, בעוד יעל הייתה שוקעת בספרים. שתיים בבית, שקט סוף סוף. תענוג.

יעל, למרות הכול, אהבה את אחותה. מה יש? אין אחרות. ומיכל אף פעם לא הייתה רעה אולי מבולבלת, לא בטוחה בעצמה, אך תמיד עדינה וטובת לב. והיות כך, תמיד אספה חיות מהרחוב. שני חתולים וכלב, שהביאה הביתה ובכתה עליהם, חיו חיים ארוכים הודות לטיפול של מיכל. ההורים שלה, שהבינו שהיא לא תוותר, הסכימו לשמור על החיות בתנאי שאין עוד. מיכל לקחה אחריות היא אף פעם לא ביקשה מיעל להוציא את הכלב או לנקות אחרי החתולים.

מיכלי, אמא ביקשה שתלכי לסבתא לעזור לה לנקות.

לכי את! יש לי עניינים!

איזה עניינים?

למה זה משנה? ברצינות! ברקו, החתול, צולע היום. אני לוקחת אותו לווטרינר.

כבר שבוע הוא צולע.

מה זה משנה? בגלל זה אני אשאיר את סבתא עם הבעיות שלה? היא מסתדרת לבד, וברקו חתול, הוא צריך עזרה!

וכך הן רבות, כל אחת הולכת לדרכה. יעל הולכת לעזור לסבתא, ומיכל מתלבשת יפה לדייט, כשהחתול מהווה רק תירוץ.

את בית הספר סיימו אחרת יעל עם תעודה מצטיינת, מיכל, ככה-ככה. בסדר. כמו כולם בערך.

לבחירת מקצוע מיכל לא התלבטה היא רצתה להיות קונדיטורית. מגיל קטן נמשכה לעוגות ולמאפים. את הפרוסות בקונדיטוריה אהבה לא בשביל לאכול היא הייתה מתבוננת בהם, ואז מגלפת שכבות פלסטלינה ליצירת ורדים.

ושוב הדרכים שלהן נפרדו. יעל עברה לגור אצל סבתא החולה, דירתה הייתה קרובה לאוניברסיטה, מה שהתאים לכולן סבתא קיבלה טיפול, יעל חסכה זמן בבוקר, ושקט

אצל הסבתא פגשה יעל ראשונה את דניאל, לימים בעלה.

תגורו, ילדים, יש מקום לכולכם!

החתונה הייתה צנועה ושמחה, ויעל עם דניאל נשארו לדור עם סבתא. כוונותיה של הסבתא היו ברורות:
מיכל, לך חדר של סבא בדירה המשותפת. לכם הדירה שלי. חבל שלא אזכה לראות את הנכדים שלכם

סבתא הספיקה בכל זאת לראות את נועם. כעבור שנה נפטרה אחרי מאבק באירוע מוחי. יעל בכתה, ליוותה אותה בדרכה האחרונה עם ים של זיכרונות וטוב לב.

ההורים לא ערערו על חלוקת הירושה. צדקו יעל טיפלה בסבתא, הדירה שלה מגיעה לה.

מיכל, מהצד שלה, לא התנגדה אז הייתה שקועה עוד רומן חדש, הכול היה נראה לה שולי. הייתה לה אהבה!

אבל אהבה? לא ממש. האיש שלה נהנה מהמעמד: מיכל מגיעה, מנקה, מבשלת אך לעולם לא נשארה ללילה.

אני רווק זקן, מיכלי. קשה לי עם מחויבות.

ושוב ביקש: עשי לי קצת סדר בסטודיו, ונשאיר אמנות במרכז. אני חי בהרבה תחומים אהבה, אמנות, אחריות הכול כבד עליי!

מיכל חייכה בצער היה לה אפילו פורטרט שלה שהוא צייר לה, גאווה גדולה. כשהשמיעה לו יום אחד את הבשורה על ההיריון שלה, הוא קפא.

איזה ילד בכלל? השתגעת?!

הסוף, כמו תמיד, היה פשוט וריק. מיכל אספה את שרידי חלומותיה, ביקשה לקחת עותק מהפורטרט כזיכרון, ובלילה גזרה אותו לרסיסים: לי עוד יהיה הכול! ולך לא!

את גורלו של הגבר היא לא ביררה. את הילד הביאה לעולם, אבל השמחה לא התממשה. בכל עידו ניסתה למצוא ייחודיות, גאונות ולא ראתה דבר. עידו היה ילד עדין, לא מחפש הרפתקאות, שיחק כדורגל ושיחק שחמט, הלך אפילו על דעת עצמו לחוג.

מה כל כך מעניין שם? זה משעמם! שאלה.

לי לא משעמם, אימא. פשוט מעניין לי לחשוב.

היחידה שהבינה אותו באמת הייתה רבקה, בת דודתו. היה לו אליה חיבור עמוק, היא גם שמעה את המוזיקה שאותן מחשבות זרמו בה.

הילדים לא בוחרים לבד עם מי להיות זה תלוי בהורים. ומיכל, כל פעם שרבה עם יעל, אסרה על עידו להיפגש עם בני הדודים.

עידו התמרד עשה שביתות רעב, סירב לאכול, עד שמיכל נשברה:

עזוב, עשה מה שאתה רוצה! נמאס לי כבר מחוסר השקט שלך!

על האמת, לעידו לא היה מושג למה אמא רבה עם אחותה כל כך. הוא לא ידע שאחרי לכתה של הסבתא, מיכל הרגישה ישבה מקופחת:

זה לא הוגן! גם אני נכדה, למה רק יעל קיבלה הכול?

לא ביקשתי דבר, מיכלי! אם תרצי, נעשה חצי חצי לא אתווכח! לא רוצה לריב

לא! אני לא צריכה נדבות! סבתא תמיד אהבה אותך יותר, נתנה לך כל מה שיש, ואני אני אף פעם לא הייתי אהובה באמת.

לא נכון, מיכל. ואת לא צודקת.

והעלבון בנה גדר ביניהן, חיווה זיכרונות קטנים בובה בורוד, מסקרה במתנה ליעל במקום למיכל, דירה, עבודה, ילדים טובים כל זה בניין עקום של חיים, שכולו מתבוסס בעלבונות. והאם יעל טובה ממך, מיכל? לא! כל מה שיש לך זו תשוקה, חלום, רגש! היא בכלל לא יודעת מהי אהבה אמיתית. את את מרגישה, את רוצה להעיף את החיים, לא להסתפק בשגרה! הלב שלך מחפש מפתחות לאושר; האם יעל בכלל יודעת מהם? לא!

יעל גם חשה לעיתים צביטה, אבל היא ידעה לנשוף ולפזר את העלבון, לפנות מקום לאהבה.

הלכו ההורים שניהם, כמעט ביחד. ודיכאון השתרר.

יעלי, איך קרה כזה דבר? הם עוד צעירים!

מיכלי, אין לנו שליטה על הכול עשינו מה שיכולנו.

לא נכון! זה לא הגיוני ולא צודק!

החיים לא מאוד צודקים. נראה שמגיע, אבל בעצם

מיכל נרגעה זמנית כשתרומית ויתרה על דירת ההורים. ויעל שמעה ממנה:

חשבתי שגם את הדירה הזאת תיקחי.

למה את ככה? אנחנו לא משפחה? שאלה יעל.

נראה שכן, אבל לא באמת. את אף פעם לא הבנת אותי.

וגם את אותי זה מה שחשוב?

כן! אם לא מבינים אותי למה להיות ביחד?

אולי כדי לנסות שוב להבין? הרי צריך לנסות את יודעת את זה!

ברור שאני יודעת. אבל לך, הכול בא בקלות בית, בעל, ילדים. אני לבד! תמיד לבד!

מה עם עידו? הוא לא בודד בכלל

הוא בוחר להיות אצלך, בקושי רואה אותי!

פה הוא רגוע, טוב לו.

את רואה! למה את צריכה להגיד לי שאני אמא לא טובה? מה עשיתי לך?

אף פעם לא אמרתי! מה את מדברת?!

דניאל הגיע לאסוף את יעל, מצא אותה בוכה בגינה ליד עץ הזית הישן.

למה היא ככה אליי? מה עשיתי לה?

הוא חיבק אותה ואמר: יש לה אופי קשה, החיים עוד לא שוברים אותה.

יעל זרמה בדמעות: אל תדבר ככה! מה אם באמת יקרה משהו? אני דואגת לה

לפחות יש לך חמלה אליה. היא לא יודעת שמישהו אוהב אותה באמת, ואולי אף פעם לא תדע.

אולי, אבל היא תמיד אחותי ואני תמיד אוהב אותה. לאף אחד אחר היא לא חשובה. עידו עוד קטן.

עדיף שלום קר על מריבה חמה. יעל ניסתה לעשות הכול כדי להשאיר חוט דק בין אחיותיה, גם אם התרופף מאוד. אסור שיקרע.

בינתיים, עידו מצא בבית של הדודים שלו את כל החום שלא קיבל מאמו. החדר עם מיטת הקומותיים היה שלו ושל נועם, שתי עמדות מחשב, לילות של משחקים והמון חיוכים. כשיעל הייתה מדווחת למיכל על ההתקדמות של עידו בלימודים, מיכל השיבה:

טוב לו שככה. העיקר שיש לך עליו עין, ושנמצא עם נועם.

אבל הדרך ארוכה לו.

אז תנו לו להישאר אצלכם. אני עכשיו מתחילה משהו חדש נותנת צאנס לאהבה.

הוא רציני אליך?

עוד לא רשמית, אבל תעזרי לי! זה הסיכוי שלי לאושר!

יעל התכווצה. בן הזוג החדש של מיכל גבר סנוב, מלא בדיחות עוקצניות, לא מצא חן בעיניה. היא ראתה איך עידו נסגר ממנו ומבלה יותר אצל הדודים.

ואז, יום אחד, נודע ליעל במקרה שגדי בן הזוג של מיכל לוחץ עליה למכור את הדירה שירשה מההורים.

כשהגיעה יעל הביתה, מצאה בלגן וילדים לחוצים. רבקה אחזה בידה בפאניקה.

אמא אל תבהלי עידו בחדר עם קרח על הפנים גדי הרביץ לו.

יעל נכנסה, עלתה אל עידו ובשקט חיבקה אותו. ראשה נח על כתפו.

תספר לי, עידו. מה קרה?

הוא בכה. כן, זה היה גדי, בלע את הדמעות, סיפר איך ניסה להגן על אמא, איך גדי סובב לה את היד ודחף אותו, וצעק עליו:
אתה תגיד לי מה לעשות? מי אתה בכלל? אל תפריע כשמבוגרים מדברים!

מיכל ניסתה להרגיע את העניינים, אבל עידו לא סלח. אסף ספרים, ארז תיקים, וברח אל יעל. רק שם הרגיש באמת בבית.

מאוחר יותר, יעל אזרה אומץ, התקשרה אל מיכל ואמרה: את אמא. הגיע הזמן לבחור: הילד שלך, או עוד גבר שלא מעוניין בך.

אבל מיכל אפילו לא רצתה להקשיב. אני אוהבת אותו! את לא מבינה אותי אף פעם! את לוקחת לי את החיים, את המפתחות לאושר שלי!

איזה מפתחות, מיכל?

ויעל פתאום הבינה מיכל עסוקה בלרוץ אחרי האושר שחומק ממנה, מחפשת כל הזמן למסור את המפתח בלבה לאחר, בעוד יעל שומרת על שלה קרוב אל הלב.

היא קרבה אט אט, חיבקה אותה ואמרה: את רגישה מדי, עדינה, רוצה שיאהבו אותך תמיד. אבל אני לא אבין אף פעם איך אפשר לוותר על ילד. זה לא נכון, מיכלי. ולא, לא לקחתי ממך שום מפתח. לי מספיק להתמודד עם המפתחות שלי. ההבדל בינינו את מנסה למסור אותם לכולם, ואני שומרת על שלי.

וזה נכון?

אין לי מושג. הזמן יגיד. החיים יחליטו.

אבל אני לא מצליחה ואני לבד אף אחד לא צריך אותי!

לי את כן חשובה! לעידו את חשובה! ענתה יעל בעדינות.

את חושבת שהוא יסלח לי?

הוא יודע על החיים הרבה יותר ממה שאת חושבת, אבל זה לא יהיה קל.

אני יודעת

אז תעשי משהו! את אמא או לא?

את תמיד צודקת

קדימה, לרכב! דניאל, תביא לה טישו, ושנזוז כבר! הילדים מחכים!

לימים, יהיה לעידו אב חורג אמיתי, ומיכל תמצא סוף סוף יציבות ואהבה. עידו יישאר לגור אצל יעל ונועם ורבקה, ויתבגר שם, והאהבה תבנה גשר חדש. האיש החדש של מיכל, יצחק, יהיה חכם ושקט, לאט ייגע בליבו של עידו, וישאיר אותם משפחה אמיתית וסגורה.

וכשעידו ייצא לשרת בצהל, יבקש מהאב החורג:
שמור לי על אמא!

ויצחק, כבר עם פס לבן ראשון בזקן, ינשק אותו ויבטיח:
ותשמור על עצמך, בן. אנחנו מחכים.

אני יודע!