מחירו של סיכוי שני
עומר עמד ממולי, נשען קלות קדימה ודחק בי לספר לו הכול. הוא ניסה לדבר ברכות, כמעט במתיקות, כאילו חושש שאני אפחד רק ממילה אחת חריפה מדי.
“פשוט תספרי לי, אני מבטיח שלא אכעס,” אמר, אבל העיניים שלו סיפרו סיפור אחר לגמרי. רעד עבר בגבּי כשזיהיתי שוב את מבט החשדנות ההוא, זה שתמיד העלה לי צמרמורת קרה. “בכל זאת, בתקופה ההיא היינו גרושים,” הוסיף בלחש.
נעה נשמה עמוקות ונשכה שפתיים. מבפנים בער בה הכעס כמה עוד אפשר? כל יום אותם שאלות, אותן ספקות… היא ניסתה להחזיק את עצמה, אבל הרגשות התפוצצו החוצה.
“לא היה כלום, די לשאול כל פעם אותו דבר,” ענתה רק מעט חזק מהמתוכנן, ומחשבה מרה חלפה בראשה: למה בכלל הסכימה לתת לעומר עוד הזדמנות? כולם הזהירו אותה שגברים כמו עומר לא משתנים. אבל אז כל כך רצתה להאמין שהאהבה תנצח הכול, אז פשוט ניערה מעליה את הדאגות של כולם.
פתאום הקול של עומר התקשה. הרכות נעלמה, והתחלפה בגסות של רוגז שלא היה טורח להסתיר.
“אני אשאל את מיכלי,” פסק בטון תקיף. “הבת לא תשקר לי.”
המלים שלו פגעו בי כמו אגרוף. האדימו לה הפנים, והכול יצא ממנה ברעד:
“קדימה! רק אל תשכח שהיא בת חמש, ושבמשך שנה היא עברה בין כל מיני שמרטפיות,” התיישרה וידיה נקפצו לאגרופים. המחשבה שגם את הבת הקטנה יכניס לוויכוח, הוציאה אותה מכליה. “הייתי חייבת לעבוד כדי לכלכל אותה! מה אתה רוצה ממני? עם מי נפגשתי, למי דיברתי?! זה בכלל לא עניינך! עומר, באמת, נמאסת! פעם כבר עזבתי אותך, אתה חושב שאני לא מסוגלת לעשות את זה שוב?”
עומר נעמד, כאילו הופתע מהתגובה התקיפה. למשך רגע נראה נבוך, אך מיד סינן בזלזול:
“יש לך בכלל כסף לכרטיס?”
כשקלט עד כמה נעה החווירה, מיהר לתקן:
“סליחה, לא לזה התכוונתי. פשוט ההתעקשות שלך מפתיעה אותי. הרי הבטחתי שלא אקנא. רק תחשבי על זה.”
נעה לא היססה, תפסה את הכרית הראשונה שתפסה וזרקה אותה בעומר שיוצא מהחדר. הכרית, כמובן, רק הדהדה בגאוותו. עומר פתח את פיו לענות בהתרסה, ואז בדיוק הופיעה מיכלי בפתח.
הילדה, בשמלה ורודה עם תחרה, רצה מיד לאביה. עיניה הבריקו וחיוכה רחב. היא חיבקה את רגלו של עומר והחלה לקשקש בקול:
“אבא, אבא! חזרת! התגעגעתי!”
עומר שלח בי מבט של ניצחון, כאילו אומר, “תראי את מי הילדה אוהבת יותר.” עוד מבט לעגני, בטוח בעצמו ואז שוב התמסר אל מיכלי. פניו התרככו, ואפילו קולו השתנה: רך, אחר לגמרי.
“בואי, מתוקה, נשחק קצת,” אמר וחפן אותה בקלילות. קולות צחוקה של ילדה מלאו את הבית. “תני לאמא לנוח, היא עייפה.”
עמדתי ליד הכיור, לופת מגבת המטבח ביד עד שהפרקים הלבינו, והלב שלי התכווץ מרוב מרירות. “יופי, עכשיו הוא גם מסית את הילדה נגדי,” חשבתי בלב. בלעתי את הדמעות מספיק! אי אפשר להמשיך כך, זה הרגע לעזוב.
בראשי כבר ידעתי הכול. בעוד שבוע אקבל את תעודת ההסמכה הקורס מסתיים, רק לאסוף את המסמך ולרכוש כרטיסי טיסה. לכל מקום, רק רחוק מפה. עומר טועה אם הוא חושב שאין לי כסף ואיאלץ להישאר. הרי זה המאה ה-21, למצוא עבודה מהבית זה עניין של כמה קליקים באינטרנט, והאפשרויות רק גודלות.
עזבתי את הכיור וניגשתי לאט לחלון, מרפה מהמגבת. בחוץ, רחוב תל אביבי הומה: אנשים ממהרים, רכבים מחליקים בזרם, אורות חלונות חנויות נדלקים באור ראשון של ערב.
“לפחות יש יתרון למעבר לתל אביב,” מלמלתי. “התעודות פה נחשבות מאוד, למצוא עבודה יהיה קל, גם בירושלים או חיפה.”
בחזה, לראשונה מזה זמן, התרוממה תחושת שלווה. יש לי דרך פעולה, יש החלטה. נותר רק לחכות לתעודה, לארוז, ולהתחיל מחדש…
*********************
האם אני מבין למה נעה הסכימה לתת לגרוש שלי עוד צ’אנס? לא בדיוק. הוא פשוט נשמע כל כך אמיתי כשאמר שהשתנה. נשבע שלא יחזור על טעויותיו, שיהיה בעל ואבא מהטובים. העיניים הבהיקו, הקול רעד ואי אפשר היה לא להאמין. והרי כל כך רציתי להאמין שיש תקווה. דמיינתי אותנו יחד, מטיילים בפארק הירקון, חוגגים חגים, חולמים על העתיד.
אבל ההבטחות נשארו מילים. רק החודש הראשון היה חלום: עזר לי עם מיכלי, בישל, קידם את פניי בשמחה. מהר מאוד הכול חזר למסלול ישן. שוב הערות, חשדות, שאלות אינסופיות: “איפה היית?”, “למה איחרת?”, “עם מי דיברת בטלפון?”
האם גירושין היו תוצאה של בגידה? לא. אצלנו, אף פעם לא בגידה פשוט קנאה. עומר קנא לי לכל גבר. לא אפשר לי לעבוד בכל משרד יש ממילא גברים, וזה הספיק לו. אסר לבקר את ההורים לבד “הרי השכן שלהם רווק” “אז הוא פעמיים פתח לי את הדלת!” צחקתי מרוב ייאוש.
גם על חברות לא ויתר לי. בהתחלה רק כעס, אחר כך ממש התרגז:
“החברות שלך רוצות רק דבר אחד להתחיל עם גברים,” ירק לעברי באחת מהפעמים שביקשתי להיפגש. “כולן מחפשות פרש, עושות עיניים…”
“הן רווקות, מותר להן! גם להן מגיע חיים!” עניתי, כועסת על היחס. “הן רוצות להכיר ולהתאוורר!”
“אז שיתאווררו בלעדייך, את לא צריכה דוגמה רעה,” חתך עומר בידיים משולבות.
עם הזמן החברות כבר בקושי התקשרו, ואז גם זה פסק. הסברתי, ניסיתי שיבינו אבל הן לא קלטו: “מה זאת אומרת, אי אפשר להיפגש שעתיים? מה זה, ‘הוא לא מרשה’?”. הקשרים נותקו, נותרתי לבד. הורים בעיר ליד, חברים אין, וגם לא עמיתים לעבודה ומיכלי זקוקה לי בכל רגע.
באחד הערבים, כשהילדה התנהגה באלף גחמות בארוחה, עומר זרק לפתע:
“צריך עוד אחד, אח קטן.”
קפאתי מול הקערה, עייפה עד כלות. מיכלי הרימה צלחת, הפכה אותה ופרצה בצחוק לכבוד הכתם שיצרה על המפה. בקושי מצאתי כוח, והוא דווקא אז, בלי טיפת חמלה: “מה, נהיה לך זמן פנוי. ראיתי שכתבת עם אחותך על קורסי הכשרה אבל בשביל מה? את ממילא לא הולכת לעבוד.”
נחנקתי מעט. קימצתי את המפה ביד, וניסיתי לנשום. כל כך הייתי רוצה ללמוד, להתקדם זה היה הטעם שלי להמשיך.
“יש רע בכך שאדם רוצה ללמד את עצמו משהו?” לחשתי חנוקה, בקושי שולטת בדמעות.
“יותר מדי זמן פנוי יש לך. כשיהיה בן, תפסיקי עם השטויות,” פסק עומר, וכבר לא נשאר לי ספק הוא לא מתכוון להתחשב בי.
הבנתי שעלי להיזהר. לבלום זמן, לחשוב איך להגן על עצמי ועל הילדה הייתי בטוחה אי אפשר להמשיך ככה.
הקש האחרון הגיע כשאסר עלי לבקר את אחי ביום ההולדת שלו: “יותר מדי גברים, מסוכן,” קבע. התחננתי, הסברתי, צעקתי הוא התעלם.
לא יכולתי עוד.
יום אחד, כשעומר היה בעבודה, ארזתי חפצים שלי ושל מיכלי. הידיים רעדו, אבל הייתי נחושה. התקשרתי לאחי, שהגיע מיד עם טנדר. נסענו בשקט, כמעט בחשאי. על השולחן במטבח השארתי פתק: “סליחה, אי אפשר להמשיך ככה. מיכלי ראויה לגדול בשלווה.”
באותו היום הגשתי בקשה לגט.
הגירושין, כמובן, התנהלו בבית הדין. עומר דרש ניסיון שלום בית, האשים אותי, צעק שהרסתיי את המשפחה, שאני אנוכית. לשופטת, אישה מבוגרת עם עיניים עייפות, נמאס ממנו; היא שמעה את שנינו, בלמה אותו שוב ושוב ולבסוף פסלה ניסיון לשיקום ונתנה את הגט בו ביום.
“אני לא רואה אפשרות להציל את הנישואים,” אמרה ברצינות. “אתה אמיצה, נעה. לחיות חמש שנים כך, זה כמעט בלתי אפשרי.”
רק הנהנתי, ובליבי קרן לראשונה אור.
אחרי הגט עברתי עם מיכלי להורים שלי, מצאתי עבודה והתחלתי לשקם את עצמי. היה קשה אריזות, נסיעה, להציב גבולות. אבל כשהגעתי לבית של אימא ואבא, נשבר משהו שחרור.
נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי חלום ישן שעומר תמיד ביטל. עכשיו, התקדמתי בתוכנות, הזזתי צבעים, התנסיתי באותיות וסגנונות. התחושה של התקדמות מילאה אותי.
הכרתי נשים מהקורסים, אמא של חברה של מיכלי, אפילו יצאתי לבתי קפה סוף סוף חופש, בלי פחד, בלי גבולות.
בערבים אהבתי לשבת במרפסת בבית ההורים, כוס תה נענע בידי. מיכלי רצה בחצר עם בני הדודים. נשמה צהלה, צחוקה התפזר באוויר, ולי היה לב רגוע.
“ככה זה צריך להיות,” חשבתי בלב, לוגם עוד טיפה. “ללא צעקות, ללא חשדות, רק שקט ושמחה לראות את הילדה פורחת.”
התחלתי להאמין שאצליח. תכננתי לסיים את הלימודים, לקבל עבודות קטנות, אולי בקרוב לשכור דירה ליד ההורים. ואז, שנה אחרי עומר חזר.
הייתי בשוק הכרמל, בחרתי תפוחים לעוגה, מתבוננת בפירות, בודקת כל אחד. מסביב רחשו קולות, צעקות רוכלים, צחוק של ילדים, כל זה עטף אותי באווירה שעשתה לי טוב.
פתאום הרגשתי שמישהו מביט בי עוקב אחרי כל צעד. הסתובבתי ולבי קפא. עומר.
הפנים שלו התחדדו, העיניים שקועות, רזה, הבגדים גדולים. אבל המבט לא השתנה בוחן, חודר, זורק שאלות על כל תנועה.
“נעה…” לחש, מתקרב. קולו אחר רך, כמעט מתנצל. “חיפשתי אותך.”
התרחקתי לאחור, נאחזת בסל.
“למה?” שאלתי בקול שקט, למרות שבתוכי הכול סער.
“השתניתי,” עומר נגשת, אבל נעצר ממרחק בטוח, כאילו פוחד להפחיד. “הבנתי מה איבדתי. אני אני לא יכול בלעדיכן.”
בלעתי רוק. שטף של זיכרונות הטיול הראשון בגשם, מיכלי צוחקת בעגלה, ערב ליד החימום כשעומר הקריא סיפורים כאב מתוק הציף.
“תני לי צ’אנס,” התחנן. “רק אחד. אני מוכיח לך שהפעם זה אחרת. נשבע.”
במפתיע, האמנתי לכנות. גם על מיכלי ראו את הגעגוע: “מתי הוא יבוא? אולי נתקשר?” הציורים שמצאתי משפחה של שלושה, יד ביד. לבי נכמר.
בסוף הסכמתי לנסות בלי חוזה, לפחות שנתיים. הבהרתי:
“בלי נישואין. אני רוצה להיות חופשיה: להיות בקשר עם ההורים, לפגוש חברים, לעבוד. הכול ברור?”
“כמובן,” מיהר להשיב, וזה הרגיש לי אפילו קצת חשוד. “מה שתרצי.”
הוא לקח אותנו לבאר שבע. שמחתי מקום חדש, התחלה חדשה אבל עם הזמן הרגשתי שאיבדתי הכול בלי חברה, בלי מכרים, בלי עבודה, הכל נשלט, שיחות עם הוריי בשעות שלו ובפיקוח.
עומר תמיד הופיע כשדיברתי, והקפיד לשאול “מה אימא שלך אמרה?”, “איך אבא חושב עלינו?”. אבל בעיקר הוא היה משוכנע שבעת הגירושין ראיתי מישהו.
“דברי אמת, היה מישהו? אני לא אכעס, רק תגידי.”
שום הסבר לא עזר. הוא בדק טלפונים, שאל בכל שליח, בכל מפגש עם שכנה.
“על מה דיברתם? למה היה כל כך הרבה זמן?”
ניסיתי להסביר כלום לא עבר אצלו. “את השתנית, בטוח שהיה מישהו.”
ערב אחד, כשראיתי הודעה מקטי, עומר התפרץ:
“שוב את כותבת למישהו! מי זה? מאהב?”
“תן מיד!” זעקתי, רועדת. “זו קטי, חברה אנחנו נפגשות בפארק עם הילדים. סיפרתי לך עליה!”
“חברה, ככה אז למה לבבות?” המשיך בזלזול.
“מה לא בסדר אצלך?!”, התפרצתי ואחר כך נרגעתי לא להעיר את מיכלי. “למה אתה לא סומך עלי? נתתי צ’אנס, האמנתי, ושום דבר לא השתנה!”
עומר נעמד, מחזיק את הטלפון. לשנייה ניכר בו חרטה, אבל מיד נהיה קשוח שוב:
“אם אין לך מה להסתיר, פתחי את כל ההודעות,” דרש. “מה הבעיה?”
“לא,” משכתי את הטלפון אלי, צעדתי לאחור. “נגמר. אמרתי שלא אקבל את זה, בלי חקירות, בלי פיקוח. סיכמנו על משהו אחר ואתה שוב חוזר לעצמך!”
“ולאן תלכי? אין לך כסף, אין לך עבודה… דירה לא תוכלי לשכור!”
“אתה טועה,” זקפתי גב. בפעם הראשונה מאז המון זמן, קמתי חזקה. “סיימתי קורס עיצוב גרפי, יש לי תיק עבודות. קטי כבר סידרה לי עבודות ראשונות, ועוד יהיו. סוף סוף אני לא פוחדת. לא מהבדידות, לא מההתחלות. כי אני כבר בטוחה אני יכולה.”
אז שמענו קולה של מיכלי מהחדר:
“אמא? למה את צועקת?”
רצתי אליה, חיבקתי אותה, לקחתי את השיער בין אצבעותי, ליטפתי ברוך.
“הכול טוב, מתוקה שלי,” לחשתי. “פשוט החלטתי שיוצאים להרפתקה חדשה. ניסע למקום עם מלא שמש, תלכי לפארק, תטפסי על נדנדות. רוצה?”
היא חייכה, חיבקה, נרדמה שוב.
עומר עמד בפתח, מבוּלם באמת, אולי לראשונה מבין שזו סופית.
“את באמת עוזבת?” שאל בשקט.
“כן,” עניתי בטון ברור ולא עזבתי את מיכלי. “הפעם, לתמיד. מגיע לנו שקט. איתך זה לא יקרה. מצטערת.”
***********************
עומר התפרץ, התחנן, איים לשווא. עמדתי על שלי. כל שיחה סיימתי בתקיפות: “זה נגמר, זו החלטה סופית.”
מיכלי התקשתה בהתחלה, שאלה “איפה אבא?”, לפעמים בכתה. אבל עטפתי אותה בחום, ועברנו לדירה מתוקה מול פארק רמת גן: אור, ירוק בעיניים, שמש מהחלון. הדירה החדשה, הצבעים, חוג הציור הסמוך כל אלה עשו לה טוב.
כבר בשיעור השלישי היו לה שתי חברות חדשות, הן צחקו, צבעו, תכננו יחד את הציור הבא. מיכלי הלכה ונפתחה, עזבה את הילדה העצובה שהייתה.
עומר התקשר יום-יום. שאל כל הזמן מה היא מציירת, שוחק עם הילדה, מתעניין. אבל כעבור זמן קצר הטלפונים התמעטו פעמיים בשבוע, ואחר כך רק הודעות קצרות: “מה שלומך, נסיכה? שיהיה לך יום נעים,” ומעט דמי מזונות, בקושי מספיקים לחומרי יצירה.
ברור שעומר קלט: הפעם אי אפשר לשחק על רגשות הילדה ולהחזיר אותי.
ואני סוף סוף נשמתי. כל ערב יצאנו מיכלי ואני לטייל בפארק, האכלנו ברווזים, אספנו עלים זהובים, הפרחנו עפיפון שמיכלי בחרה בעצמה. הילדה רצה, צחקה, הראתה לי עלים ואני לא זכרתי מתי הפעם האחרונה שראיתי אותה כל כך מאושרת.
בכל חיוך שלה ידעתי שעשיתי נכון. כן, היה קשה להתחיל הכול, למצוא עבודה, לבנות שגרה. אבל החופש והשקט שזכינו בהם היו שווים הכול.
עכשיו יש לנו עולם משלנו, מלא חום, ביטחון ושמחה. ושם כבר אין מקום לפחד, לחשדות, ולמריבות בלתי נגמרות.
