Au venit la poartă și i-au spus:
Savta, אנחנו מצטערים, אבל את צריכה לעזוב את הבית.
לאן אלך עכשיו, ילד שלי? בגילי זה… אלוהים, מה אעשה…
וככה הם אמרו לה. בקור. מבלי להסתכל לה בעיניים.
באותו בוקר, סבתא יעל טאטאה את החצר בביתון שלה שבקצה ראשון לציון. היא הייתה כבר בת יותר משבעים, ואספה חיים שלמים בין הקירות האלו. שם נולדו לה הבנים. שם הלך לעולמו בעלה, אמיר, עם השנים. כאן חלפה כל שמחה וגם כאב.
פתאום הדלת נפתחה בפתאומיות. שני גברים מחויטים, עם ניירות ביד, נכנסו בלי לשאול.
את יעל לוי?
כן… ענתה, מהדקת את המטפחת.
אנחנו באים להודיע שעל השטח הזה יעבור כביש ציבורי חדש. הבית שלך נמצא בדיוק על התוואי שלו.
יעל נעצה עיניים. מצמצה בעיניים עייפות.
מה זאת אומרת… לעזוב?
תקבלי פיצוי כספי, גברת. תקבלי שקלים.
ולאן אלך, בני… ככה, בגיל כזה?
פה הבית שלי…
אחד מהם נשף בעצבים.
גברת, זה כבר לא “בית”. זה פשוט נכס. רגשות לא רלוונטיים במצבים כאלה.
המילים הכאיבו לה יותר מהבשורה.
מותר לי לפחות לשאול…? אמרה, כמעט בלחישה.
מותר לך לחתום כשתתבקשי, השיב השני בקול תקיף. אל תעשי סצנות.
יעל התיישבה על הספסל ליד הקיר. הרגישה איך משהו נשבר לה בלב.
כשיצאו, הבית נראה לה קטן יותר. פגיע יותר.
היא עברה מחדר לחדר, נגעה בקירות, בתמונות הישנות, בשולחן העץ הסדוק.
לאן אלך עכשיו, אלוקיי…?
השמועה התרוצצה מהר ברחוב וברחבי השכונה.
וזה עשה משהו לאנשים. השכנים החלו להגיע. בהתחלה זוגות, ואז עשרות, ואז כל השכונה.
איך יזרקו את סבתא יעל מהבית?
את זו שמעולם לא ביקשה כלום?
שישנו את תוואי הכביש!
כשחזרו הפקידים, יעל כבר לא הייתה לבד.
החצר הייתה מלאה באנשים. צעירים, מבוגרים, ילדים.
אף אחד לא יוצא מהבית הזה!
אל תדרכו על החיים של בן אדם!
פקיד אחד ניסה להרים קול:
החוק הוא חוק!
חוק בלי לב זה לא צדק! מישהו צעק מהקהל.
יעל עמדה בכניסה. קטנה, אבל איתנה.
אני לא מבקשת כסף… אמרה בשקט.
רק שייתנו לי לסיים איפה שחייתי.
הייתה דממה.
עברו ימים. עצומות, עיתוני מקומונים, לחץ ציבורי.
בוקר אחד הגיע מישהו אחר, בלי יהירות, בלי קור.
הפרויקט משתנה. התוואי יוזז. כאן לא יבנו כלום.
יעל לא הבינה מיד.
אז… אני נשארת?
את נשארת.
החצר התפוצצה במחיאות כפיים. היו כאלה שבכו. אחרים התחבקו.
יעל נשענה על הדלת ולחשה:
תודה לך, אלוהים, שלא עזבת אותי לבד.
באותו ערב, השכונה לא הייתה רק מקום. היא הייתה משפחה.
כי לפעמים, כביש ראשי נעצר מול בית קטן… כשאנשים לא שוכחים מהו באמת בית.
גם אתה היית עומד בשער של סבתא יעל?
תרשום בתגובות
שלח אם גם אתה חושב שבני אדם חשובים יותר מכביש אספלט.
שתפו את הסיפור יש דברים שאסור לשכוח.
