הם באו עד לפתח הבית ואמרו לו:

Au ajuns la poartă și i-au spus:
סבתא, מצטערים, אבל את צריכה לעזוב את הבית.
לאן אלך עכשיו, ילד שלי, בגילי הזה? ריבונו של עולם, מה אעשה
כך אמרו לה.
יבש.
בלי להסתכל לה בעיניים.
בבוקר ההוא, סבתא חנה טאטאה את החצר. מעל שבעים שנה לה, וכל חייה אסופים בין קירות הבית הצנוע הזה במושב. כאן נולדו בניה. כאן נפטר בעלה. כאן חוותה כל אושריה וכאביה.
השער נפתח בבת אחת.
שני גברים, לבושים בחליפה, עם ניירות מתחת לזרוע, נכנסו לחצר בלי לשאול.
את חנה כהן?
אני ענתה, מהדקת את המטפחת.
הגענו להודיע לך שעל השטח הזה עתידה להיבנות דרך ציבורית חדשה.
הבית שלך נמצא בתוואי הדרך.
עיניה של חנה ריצדו.
מה זאת אומרת לעזוב?
את תקבלי פיצוי, גברת. תקבלי כסף.
לאן יש לי ללכת, ילד בגיל כזה?
זה הבית שלי
אחד מהם נשף בעצבנות.
גברת, בואי לא נדבר על “בית”.
זה רק קרקע.
רגשות לא משנים במצבים כאלה.
המילים פגעו בה יותר מהבשורה.
מותר לי לפחות לשאול אמרה בשקט.
מותר לך לחתום כשאומרים לך, ענה השני, בקול תקיף יותר.
אל תעשי סצנות.
חנה התיישבה על הספסל שליד הקיר.
הרגישה איך משהו נשבר לה בפנים.
כשהלכו, הבית נראה לה קטן יותר.
שברירי.
עברה מחדר לחדר, נגעה בקירות, בתמונות, בשולחן הישן.
לאן אלך עכשיו, ריבונו של עולם?
הבשורה עברה מהר במושב.
משהו התעורר.
השכנים התחילו להגיע.
בהתחלה שניים-שלושה. אחר כך עשרה.
בסוף כל המושב.
איך מוציאים את סבתא חנה מהבית?
את אישה שמעולם לא ביקשה כלום מאף אחד?
שיזיזו את הדרך!
כשחזרו הפקידים, לא מצאו אותה לבד.
השער היה מלא אנשים.
צעירים. מבוגרים. ילדים.
אף אחד לא יוצא מכאן!
אל תדרכו על החיים של בן אדם!
אחד הפקידים הרים קולו:
החוק הוא החוק!
חוק בלי אנושיות זה לא צדק! קרא מישהו.
חנה עמדה בפתח. קטנה אך זקופה.
אני לא רוצה כסף לחשה.
רק שיתנו לי למות איפה שחייתי.
השקט השתרר.
עברו ימים.
עתירות. עיתון מקומי. לחץ ציבורי.
בוקר אחד, הגיע מישהו אחר.
בלי התנשאות. בלי קרירות.
הפרויקט משתנה.
הדרך זזה.
בשדה שלך לא יבנו כלום.
חנה התקשתה להבין.
כלומר אני נשארת?
את נשארת.
החצר מחאה כפיים.
חלק בכו.
חלק התחבקו.
חנה נשענה על השער ולחשה:
תודה, ריבונו של עולם שלא עזבת אותי לבד.
באותו ערב, המושב היה יותר ממקום.
היה למשפחה.
כי לפעמים, דרך גדולה נעצרת מול בית קטן
כשהאנשים זוכרים מה זה באמת להיות בבית.
היית גם אתה יוצא לשער של סבתא חנה?
כתוב בתגובות למטה
השאר אם אתה מאמין שבני אדם חשובים יותר מהאספלט.
שתפו את הסיפור יש דברים שלא שוכחים.