תקשיבי, הייתי בת 22 בלבד כשנשארתי לבד בלי בעל, עם תינוק קטנטן, דביר, על הידיים. דביר היה אז בן שנתיים בלבד, והגבר שלי פשוט עזב כי נמאס לו מהדאגות העניין הזה של להרוויח כסף ואז להוציא אותו על המשפחה. זה ממש לא התאים לו למה להוציא על המשפחה אם אפשר להוציא על עצמך ועל המאהבת שלך. לא משנה איזה בעל הוא היה, לי איכשהו היה קל יותר. עם עזיבתו, הכל נפל עלי. רשמתי את דביר לגן, והתחלתי לעבוד בעצמי. לפעמים הייתי גמורה מעייפות, לא הרגשתי את הרגליים שלי, אבל הבית תמיד היה מסודר, האוכל מוכן, ודביר היה נקי ומלא.
אמא שלי תמיד לימדה אותי את זה והדור שלנו היה חזק יותר. אני מודה שקצת פינקתי את דביר, הוא בן 27 היום ולא יודע אפילו להכין צ’יפס. אבל לאחרונה הוא התחתן, חשבתי שהנה סוף סוף מצא אישה שתטפל בילד הזה, ואני אוכל להתפנות לתחביבים שלי, אולי אפילו למצוא עבודה חדשה. בקיצור, הגיע הזמן שלי לחיים רגועים. ואז דביר מודיע לי שהוא ואשתו הולכים להישאר אצלי תקופה. וואלה, לא הייתי הכי שמחה, אבל אמרתי יאללה, שיהיה, אני אתן להם להישאר. היא תבשל לו, תכבס לו, ואני אהיה סבלנית קצת.
אבל לא! יעלי אשתו הייתה דמות בפני עצמה. לא ניקתה אחרי הארוחה, לא שטפה כלים, לא כיבסה לעצמה או לדביר, אפילו לא טאטאה את החדר שום דבר. שלושה חודשים הייתי אחראית על שלושה אנשים. הייתי צריכה את כל זה? מה עשתה הכלה שלי? מאחר שדביר החליט שהוא מפרנס את המשפחה, יעלי לא עבדה בכלל. כל היום, עד שדביר חוזר, היא מסתובבת בתל אביב עם חברות או דבוקה לטלפון. ואני עובדת. כשחזרתי הביתה, הבית היה הפוך, הכל מפוזר, המקרר ריק, אין אוכל מוכן. הייתי חייבת ללכת למכולת, לקנות מצרכים, לבשל ואז לשטוף כלים.
יעלי אפילו לא הרגישה אשמה. היא הגיעה אלי כששטפתי כלים, והביאה לי צלחת מהחדר שלה, שהייתה שם כמה ימים מלאה בחרקים. פעם הבאה שהיא העירה לי לצלחת, אמרתי לה מיד אם הייתה לך טיפת מצפון, היית שוטפת כלים לפחות פעם אחת.
ואת יודעת מה קרה? במקום להתנצל ולעזור, היא ודביר עזבו למחרת בסערה שכרו דירה. דביר אפילו אמר שאני מנסה לפרק להם את המשפחה. מה, בגלל שאמרתי לכלה שלי לשטוף כלים מדי פעם? תודה לאל, עכשיו אני יכולה סוף סוף לחיות בשקט ובניקיון, ולסיים לנקות אחרי אף אחד. הדור הצעיר הזה אני אומרת לך, אין להם ערך. פשוט אפס עוזרים.
