הבן שלי כלל לא גרוש; הוא גר עם בת זוגתו, אבל אין לו שום מילה בבית. כל פעם שאני באה לבקר, כלתי דורשת שאבטיח מראש כמה שקלים אביא, ואם לא לא נותנת לי לראות את הנכדה שלי.
התחתנו לפני כשנתיים. לא התלהבתי ממנה מההתחלה עיניים דוקרניות, ידיים לופתות. עוד לא יבשה החותמת על תעודת הנישואין וכבר התחילה לדחוק בי שליש מהדירה שלי, שתעבור אליהם, ואיך זה שבני, גבר בגילו, חי בלי דירה משלו.
רבתי איתה בגלל זה הרי יש לי גם בת, ולמה שאמכור את הדירה בגלל הכלה שלי? הילדים קיבלו ממני השכלה, קיבלו הזדמנות; את היתר שירוויחו בעמלם כמו שאני ובעלי עבדנו קשה לכול פרוטה.
בתי עדיין רווקה, עובדת, לקחה משכנתה. פעם גרה איתי והשכירה את הדירה שלה כדי להקל על התשלומים, עכשיו יש לה דירה והיא גרה שם. הבן שלי, לעומתה, מדשדש. לא דואג לעצמו, רק שומע לה כל הזמן. לא רוצה לגור איתי היא זרה בשבילו, וכל המלכה הזאת מתעקשת שאין לה מה לשכור דירה.
האמת, גם לי לא התאים לגור איתה, אבל אולי הייתי מסכימה לכמה חודשים, שיוכלו לחסוך להון עצמי. אבל למכור או להעביר להם כלום לא ולא. כשלא אהיה פה, הילדים יחלקו ירושה, שיסתדרו.
אמרתי לכלתי הכול בפנים, ממש בלי להסתיר מילה. והיא שואלת: “לא חבל לשבת לבד על שלושה חדרים?” ומתי הייתי אמורה לבנות לה חיים? ביקשתי מבני שייתערב, הוא רק מלמל משהו.
אני לא יודעת ממי הילד הזה, אני והאחיות שלי כולנו חזקות, אבל הוא כמו גוש ג’לי. תוהה איך בכלל התחתן. כנראה לה הייתה דחוף אז לקחה אותו.
מאז השיחה על הדירה, אני והכלה לא שומרות על קשר. בני מתקשר מדי פעם, לא בא נראה שאסור לו. שמעתי בטלפון שאני עומדת להיות סבתא. ממש ריגש הנכד הראשון. ניסיתי להתפייס, הבאתי מתנה ועוגה, ובאתי. אבל הכלה גימגמה הבן שלך יוולד בדירה של מישהו אחר, כמו איזה מסכן. שוב התחילה לדבר על הדירה.
לא הצלחתי להתפייס. לא רבתי עם אישה הריונית, פשוט עזבתי. אם טיפשה נשארת טיפשה. מיהרתי לרופאים, הבריאות שלי התפוררה. גם כשהשתחררה אפילו לא התקשרו. גיליתי אחרי שבוע הבן שלי התעורר והודיע.
הזמין אותי לראות את הילד, אבל בשיחה, גיסתי נתנה הוראות בלי מתנות, רק כסף מזומן. שתקתי; הרי סבא נהיה רק פעם אחת. שלפתי עשרת אלפים ש”ח, באתי ביום שקבענו.
הכלה דחפה את האף במעטפה בפתח הדלת, עיוותה פרצוף. כנראה, עשרת אלפים בשבילה זה לא כסף. לא אמרה כלום, אבל היה כתוב לה על הפנים. ראיתי את הנכד שלי מתוק, דומה במעט לבן שלי. נשארתי מעט, חזרתי הביתה. לא הזמינו שוב, גם אני לא דחפתי את עצמי. צריך להתרגל, אמרתי. כעבור שלושה חודשים, ראיתי שלא יתקשרו. התקשרתי אני, שאלתי אם אפשר לבוא.
קניתי משהו לנכד, עוגה לתה, באתי. הכלה פתחה, לקחה את המתנות, הביטה בי בזעף.
“חשבתי שכבר הבנת. לא צריך מתנות צריך כסף. כל פעם שאת באה, תביאי מעטפה.”
“מה נראה לך? אנחנו חיים בשכירות, והוא עובד לבד. את לא נתת כלום לנכד שלך לפחות תעזרי קצת!”
נחנקתי מהתסכול. בני שמע הכול לא אמר מילה, רק עמד עם התינוק, רגע לפני שיתמוסס.
יצאתי. הלב שלי רתח. לא אקנה לי את זכות לראות את הנכד.
עבר כבר כמעט שנה. לא מדברים. פתאום, לפני שבוע, בני מתקשר. מזכיר יום הולדת של הנכד, אפשר לבוא אבל לא לשכוח מתנה. הכלה קפצה על הקו, ווידאה במדויק את הסכום כמעט משכורת חודשית שלי.
לא הלכתי אין לי כסף כזה. אולי הגיע הזמן להשלים אין לי נכד, ואין לי בן. אילו באמת היה לי בן, לא היה נותן לאשתו לסחוט ממני יחס. שיתבשלו ברוטב של עצמם. לא אשלם דמי כניסה לנכד שלי.
ומעכשיו, גם אדאג שהדירה אפילו אחרי שאעזוב לא תהיה קלה להורשה ולא תיפול לידיים עוכרות שלי או של הבן רכרוכי.
