אמא, אני מתחתן עם שלוות. בעוד שלושה חודשים יהיה לנו תינוק, הבן שלי הנחית עליי את הבשורה הזו כמו גשם ירושלמי פתאומי. לא כל כך הופתעתי, כי את שלוות הכרתי מראש. מה שטרד אותי היה הגיל שלה, עוד לא מלאו לה שמונה עשרה, וגם רועי עוד צריך לגמור את השירות הצבאי שלו. שניהם עוד ילדים, וכבר חתונה ותינוק מעבר לפינה.
כשהגיע הזמן לבחור לשלוות שמלת כלה, היה זה קשה הרי כבר הייתה בהריון, חודש שביעי, והבטן לא אפשרה לה שום שמלה לבנה דקה וקלילה, כולן לוחצות, לא יושבות טוב, כמו מראה עקום בואדי בעת זריחה.
אחרי החתונה, עברו לגור אצל ההורים של שלוות בקריית מוצקין. אבל רועי היה מגיע אלי כל שבוע, נועל עצמו בחדר הישן שלו ומבקש לא להפריע. כאמא, זה לא הניח לי מנוחה.
הרמתי טלפון לשלוות.
הכל בסדר ביניכם, שלך ורועי?
בטח, למה לא? ענתה לי שלוות בקור רוח של חתול רחוב תל אביבי שמצא חניה.
את יודעת איפה עכשיו בעלך? ניסיתי לדוג את האמת.
גילה, תתעסקי בעניינים שלך. אנחנו נסתדר בלעדייך, את הפגיעה הזו ממנה לא שכחתי.
סליחה אם הפרעתי, מלמלתי וסגרתי את השיחה.
איני מאלה שמחפשים ריב, לכן ויתרתי על נסיון להכניס ראש למרקיח הזה. שכל אחד יתבשל בקפה שלו, אני לא אכתוש מלח במכתש הזה.
כעבור זמן קצר, שלוות ילדה את רבקה. עם כל הכבוד, השם לא דבר אלי, לכן קראתי לה בין עצמי לבינה יעלי.
רועי גויס לצה”ל, בסיס בדרום. שנתיים הוא לא בבית, ואני ממשיכה לבקר את יעלי הקטנה, על אף ששלוות כמעט מדליקה לי נרות שייסעו ויחזרו. מזמינה אותי לנדנדה, מגישה לי עגלול ונפטרת ממני לאוויר החופשי כאילו אני רוח דרומית. ניכור עכברי ומבטים ערמומיים, ככה זה עובר מנשיכת פיהוק באוויר.
שלוות התחילה ללמוד באוניברסיטה, ועיני נצמדו אליה כל כך יפה, אפילו מסחררת. חששתי, החשקונים שמהם נוצרים רמזורים לוהטים. מה אם תעזוב את רועי ותישאר היא עם הסטודנטים במעונות?
ראיתי שגם אליי היא מסתייגת, משתדלת שלא אחצה סף ומהירה להעיף אותי לסיבוב עם יעלי. לא רציתי עימותים, רציתי לברוח לבית המוכר שלי, לכוס תה וחיבוק של אורן בגינה.
בסוף רועי סיים את השירות וחזר הביתה. פתאום, הכל היה שליו. יעלי גדלה, רועי מרחף מסביב לשלוות, שלוות עקרת בית לתפארת, כל הבית חמימות משפחתית עוטפת כמו חלה בסעודת שבת. כך עברו חמש עשרה שנה עד שפתאום נהיה שם סחף. שלוות השתנתה, החלה רוקדת בין גברים כאילו הכותל נפתח לריקודים. לא הסתירה כלום; סיפורים, יציאות, חוויות קולינריות ויותר. רועי סבל, שתק, אהב וסבל.
ואני געיתי אל תוך שקט. פחדתי משלוות, כמו שחתול פחד ממלפפון בליל ט”ו בשבט. אף פעם לא דיברתי איתה על מוסר, זה היה כמו לעמוד עם מצה ליד הים.
רועי, הכל טוב ביניכם? יש איזה עניין?
עזבי, אמא, הכל יסתדר, ניסה להרגיע אותי.
הרגשתי שהוא לוקח על עצמו אשמה שאין לו. החלטתי לעלות לשיחה עם שלוות, אולי למצוא שלווה בלב שלי.
שלוות, אני יכולה לשאול אותך משהו? שאלתי בשקט, לא רוצה להדליק את חמתה.
גילה, אולי תשאלי את הבן שלך במה הוא באמת עוסק במשרד? דודה שלי שם, היא סיפרה לי הכל בצבעים. הבן שלך בוגד בי! הוא התחיל! שלוות צעקה כמו ברווזה במדבר.
למה נכנסתי בזה בכלל? לא אמרתי לרועי מילה. כל אחד והפיתול שלו ברחובות תל אביב.
כך הם התגרשו. יעלי נשארה עם אמא. רועי החליף נשים כמו שמחליפים גרביים אחרי טיול בנחלים כהה, בלונדינית, אדמונית. חיי לילה בתל אביב.
שלוות מיד נישאה שוב. רועי התקשר להודיע ובכה. שלוות הייתה טובה, אשת חיל.
הבאה בתור, תמרה חזקה, לוחמת, אסרטיבית. רועי היה כמו חתול מתחת צעצוע לייזר.
תמרה הציבה תנאים: חתונה ברבנות, דירה לבת שלה, ופרנסה מלאה. רועי המיס את לבו כולו בשמש גבעתיים.
תמרה, בשונה משלוות, קראה לי גילה וב”את”, גררה אותי לסעודות שבת, אבל התחפשה לבוסית מצחיקה. כל המתנות שלה שמלות, תיקים, תכשיטים נחו בארון שלי כמו איגרות חוב ישנות, חפצים דוממים בלי נשמה. לא הצלחתי להאוחז בה.
ואצל תמרה, חברות יותר מכול בריכה עם בנות, קפה יוקרתי, בוטיקים ברמת אביב, כשהכול לא בא לה טוב, ישר תמרה שופכת דמעות כמו מים מצנצנת ישנה.
פעם שאלתי
למה שלא תבשלי איזה מרק לרועי, שיהיה טעים בבית?
גילה, אל תלמדי דג לשחות, ענתה והתעלמה ממני.
התגעגעתי לשלוות לגרפילטע ולבורקס שלה, לעוגות עם טעם של שישי אחרי הצהריים. למה רועי היה צריך להרוס שלווה? בעצמו אשם. לפחות יעלי עדיין מגיעה, מביאה לי מתנות קטנות מצחיקות.
שלוות בשבילי הייתה ותהיה כלה אמיתית, גם אם גירושים הפרידו בינינו. על תמרה אני רק אומרת: היא כתובת זמנית.
הלב של רועי, נדמה לי, עדיין שבוי אצל שלוות. אליה כבר אין דרך חזרה…
