לאן נניח את זה, איתי? סיימנו לא מזמן שיפוץ, הכול נקי ובהיר, פתוח, יש אוויר כזה “מינימליזם תל-אביבי” שחלמתי עליו. ופתאום עכשיו הצבעים האלו שלך, זה כמו רעש בעיניים. ממש בלאגן עיצובי!
הקול של נטע, כלתי, בקע מהכניסה, למרות שניסתה ללחוש. אבל בבנייני רכבת, אפילו אם הם מחודשים, הקירות דקים והכול נשמע. עמדתי במטבח, מגבת ביד, כאילו הכנתי תה טרי עם נענע ולימון, רק כדי לא להפריע לזוג הצעיר לשוחח על המתנה ונעצרת, הלב מחסיר פעימה.
נטע, תעזבי, אמא תשמע, ענה איתי בלחש. פשוט תגידי תודה, תחייכי, ונשים את זה במחסן או ניתן לסבתא ביישוב. אמא ישבה ותפרה את זה חודשים.
ביישוב? שהעכברים יפרקו את זה? איתי, אין שום סיבה להחזיק דברים ישנים שתפרו מבגדים משומשים. זה אולי היה טרנדי פעם, אבל היום… יאללה, בוא נחזור, שלא נעליב אותה.
הפעלתי את המים חזק, להכין רעש מדומה, ופלטתי נשיפה ארוכה. העלבון טלטל אותי בפנים. הם לא דיברו על סוודר ישן ולא על קישוט זול אלא על שמיכת טלאים שתפרתי במשך חצי שנה. כל פיסה בשמיכה זיכרון. פיסת קטיפה מהשמלה שלבשתי בסיום התואר, בד משי מחולצה איתה הכרתי את אבא של איתי, כותנה מחולצה ראשונה שהוא לבש בתור תינוק. אפילו את בסיס השמיכה קניתי מבדים יקרים שיובאו מחו”ל. כל ערב תפרתי במו ידיי השקעה של אהבה וזיכרון, לא של סתם “העברת זמן”.
כיביתי את הברז, שמתי חיוך מאולץ על הפנים, והוצאתי תה מגיש לסלון, מתבוננת על השולחן המבהיק, שכל פירור עליו נראה ככתם עמוק.
תראו, תה עם נענע ולימון, כמו שאת אוהבת, נטע, אמרתי והנחתי את המגש על השולחן החדש.
נטע ישבה על הספה, ולצידה השקית עם השמיכה. היא חייכה, אך העיניים היו קפואות, בוחנות, נטולת חום.
תודה, רות כהן. את תמיד כל כך מתחשבת. והמתנה… מיוחדת מאוד. לא ציפיתי.
זו שמיכת טלאים כל פיסה שם מסמלת משהו אישי. חשבתי שבלילות הקרים, בקומה הראשונה, יהיה לכם חמים, הסברתי בשקט.
אויש, רות, יש לנו חימום רצפתי בכל הדירה! זה פינוק, בטח לא קר אצלנו, אבל תודה על המאמץ… בטח השקעת המון זמן.
מילה אחת, “להשקיע”, נחרטה בי. זה לא זמן מבוזבז זה זמן של נתינה אמיתית. אבל שתקתי. איתי ערבב סוכר ולא הסתכל עליי. הוא העדיף שלא להסתבך: אם אשתו לא תריב ואמא לא תיעלב, מבחינתו הכול טוב. זה המנעד הבטוח שלו מאז הילדות.
הערב התנהל לא בנחת. נטע בדקה שעון חכם תדיר, איתי דיבר על קשיי חנייה. אחרי שעה אספתי את חפציי.
אני אלווה אותך עד לאוטובוס, אמא, נזעק איתי.
אין צורך, חמוד, רק שתי דקות הליכה, מזג האוויר נעים, סירבתי. פשוט רציתי ללכת לבד, לנשום עמוק.
במבט לאחור אשרתי השקית עם השמיכה לא זזה מהמקום. נשארה זרה, בולטת בחדר מינימליסטי מובהק.
שלושה ימים ניסיתי לשכנע את עצמי לא להיעלב. “דור צעיר, מה לעשות, לא חייבים לאהוב הכול”, אמרתי בשקט בבית הוותיק והחם שלי בלב תל אביב. “העיקר שהם מאושרים, אולי עם הזמן יעריכו”. שמתי את לבי לתקווה אולי לנכדים תתאים השמיכה, יום אחד.
ברביעי התקשרה שכנתי מהיישוב במרכז בין רעננה לצור הדסה וביקשה שאביא לה זרעי עגבניות נדירות, כמו שהבטחתי באביב. היא גרה במתחם יוקרתי, ממש ליד איתי ונטע.
רותי, אני בבית, יהיה נחמד אם תקפצי, אמרה לי בחום.
עברתי אצל השכנה, הבאתי לה זרעים, שתיתי קפה. בדרכי עברתי ליד הבניין של איתי, רק כדי להציץ מה שלום החלונות “בלי להפתיע, זה לא מנומס, כמו שנטע היתה אומרת”. אבל פשוט הלכתי לבדוק שהם באמת בסדר.
הדרך עברה ליד אזור הבידוק של פחי האשפה. במתחם כזה אי אפשר לטעות הכול מסודר, נקי, מחולק. בעודי חולפת, משהו צבעוני קרץ לי בראש הפח של “פסולת כללית”. המכסה היה פתוח חצי, כאילו מישהו לא טרח לסגור.
נעצרתי. הלב פעם בקצב אחר. התקרבתי, לא מאמינה.
מתוך שקית ניילון אפורה, קרועה, הציץ בד מוכר: משולש של קטיפה, פס משי כחול, תפר זהוב. זו השמיכה שלי.
היא נחה שם, בין קופסאות קרטון, פירורי פיצה ואבק שיפוצים, מושלכת, עלובה. לא נמסרה ליישוב, לא הוחבאה במדף עליון, לא נתרמה פשוט נזרקה.
הושטתי יד, נגעתי בבד. קריר, מעט לח מהטל. המילים של נטע הדהדו “רעש בעיניים”.
אז ככה זה, לחשתי. סתם רעש. זבל.
רציתי להרים, לשטוף, להציל. אבל אז הקפיא אותי קור נחוש. לא, אם אקח אותה בחזרה אודה שאת אהבתי אפשר לזרוק ואני רק אאסוף אותה ואלחם עליה שוב.
שלפתי את הטלפון, צילמתי. היד רעדה, לא הצלחתי מיד. תיעדתי בגידה. לא “טעם שונה”, אלא חוסר כבוד. הסתובבתי, כובד ברגליים.
חזרתי הביתה לא אותה אשה. הבית שתק. על הקירות איתי בכיתה א’, בסיום תיכון, בחתונה. כל חיי עבורו. אחרי הגירושין, כשהיה בן עשר, לא התחתנתי שוב: הכול היה למענו מורים פרטיים, ספורט, הטכניון. הדירה דירת “באוהאוס” מרווחת בלב תל אביב ששווה היום הון. תמיד אמרתי: “זה הגב שלך, איתי. אחרי שאלך הכול שלך”.
שולפת את תיקיית המסמכים. צוואה שנכתבה לפני חמש שנים הכול בשביל איתי כהן, בני היחיד.
מול המסמך ראיתי לנגד עיני איך דירת חלומותי נמכרת, איך נטע אוספת “הזבל” שלי לאשפה: ספרים ישנים, סט כלי חרסינה, אלבומים. כמו שעשתה לשמיכה.
לא, אמרתי בקול. כל עוד אני חיה, לא אמחק את עצמי.
למחרת, לא הלכתי לאיתי “לברר”, אלא לנוטריון.
אפרים רוזנפלד, ותיק ואמין, שאל מיד: רות, מה שלומך? באת למכור משהו?
לא, אפרים. אני רוצה לשנות את הצוואה. באופן מהותי.
הנוטריון הרצין. על שם מי תרצי לרשום?
לי יש אחיינית, בת אחותי המנוחה, הדסה אחות בבית חולים ממשלתי, גרה בשכירות צנועה. בחורה שקטה שמתקשרת בכל חג, עוזרת בקיץ בלי לבקש דבר. איתי תמיד התייחס אליה בהתנשאות, כי היא “לא שאפתנית”.
הדסה לוי, אמרתי. הכול.
הנוטריון הביט, הופתע, אבל שתק.
ומה עם איתי? הוא בריא, לא?
בריא מאוד. וחי טוב. מסתדר לבד, יש לו רעיונות משלו על ערכים.
המסמכים סודרו, הרגשתי הקלה כאילו הורדתי תיק של חיים. עדיין, רציתי לתת להם הזדמנות נוספת. חודש עבר. יום הולדת לאיתי שלושים. נטע ארגנה מסיבת יוקרה ברמת אביב. כל החברים, ההורים וגם אני.
השקעתי במראה שמלת ערב, שרשרת פנינים. קניתי מתנה ניטרלית: תיק עור מהודר לעבודה. בלי עבודת יד, בלי נשמה.
באולם, רעש וצחוק. נטע חמקה בין האורחים בנעליים יוקרתיות. איתי קיבל מתנות, אדום מיין.
הגיע זמן הברכה שלי. כולם השתתקו.
בני, שלושים הוא סמל. זה אומץ להיות מבוגר באמת, לקחת אחריות על כל בחירה. אני אאחל לך חוכמה בייחוד להעריך מה שמקבלים מהלב, לא מהכסף.
איתי הנהן: תודה, אמא! אין עלייך.
הערב התגלגל, עד שהמעגל הצטמצם. נטע סיימה לשתות כוס שמפניה, פנתה אלי:
רות, חשבנו… הרי את חיה לבד בדירה גדולה. ארנונה גבוהה, ניקיון, קשה כבר. ואנחנו חושבים על ילד בקרוב.
ומה אתם מציעים? שאלתי בשקט.
אפשר למכור את הדירה שלך, לקנות לך דירה יפה לידנו בבבלי, הכל חדש, ליד הנכדים. את לא צריכה תקרה גבוהה ועמודים, ואנחנו נקנה בית פרטי. עבורך זה נוח, לנו זה פותר בעיות מקום.
איתי הוסיף: באמת, אמא, שם תהיי לידנו, הכול מודרני, בניין חדש, מעליות. הגיוני, לא?
שמתי את הסכין: הגיוני, הא? ומה עשיתם עם השמיכה שנתתי לכם חודש שעבר?
הם קפאו. נטע השתעלה: השמיכה? אה, שלחנו ליישוב אצל ההורים של חברים. שיחמם להם, שם מקומה.
ליישוב, חזרתי. מעניין. חשבתי שמקומה בפח הכחול ליד הבניין השכן.
הצגתי את הטלפון, והתמונה ברזולוציה גבוהה הוצגה: יציר כפיי, פעם אחרונה, בין קליפות בננה.
ראיתי בעצמי. תוך שלושה ימים אחרי שנתתי לכם אותה. השקעה של חצי שנה, נשמה שנתתי, ואתם זרקתם.
לא אני! נטע קפצה. זו מנקה שהבאנו, בטח לא הבינה!
אין לכם מנקה, סיפרת בעצמך שאת שונאת זרים בבית. זה לא השמיכה זו הגישה. אתם מתייחסים אליי כאל שירות. כל עוד ‘נוח’ אני כאן. הדירה השקעה עבורכם. המתנות פסולת.
לקחתי את הנייד וקמתי.
לעניין הדירה: לא יהיה חילוף, לא מכירה. וגם לא ירושה, איתי.
מה זאת אומרת? אמא, את לא יכולה לעשות את זה בגלל שטות?
לא בגלל ‘שטות’, אלא כי אפשר לזרוק את הזיכרונות של המשפחה לפח ושמרת על שתיקה. בגדת בי בשקט היומיומי.
אז למי תשאירי? למדינה? לחתולים? נטע שאלה בכעס.
לא. יש את הדסה. ילדה שגרה בדירה צרה ומצילה חיים. הכול עובר אליה. דירה, קוטג’, חיסכון.
אסור לך! איתי פרץ.
צדק זה לתת לפי המעשה. אתם בחרתם “מינימליזם” אני מיותרת, לכלכתם. אבל הדסה צריכה אותי ואת הדירה באמת.
לקחתי את התיק.
אני משלמת על עצמי. מזל טוב, בני. אולי השיעור יהיה שווה יותר מדירה.
יצאתי, זקופה. גשם ירד, אבל האוויר היה נעים.
הטלפון לא הפסיק לרטוט איתי, נטע, שוב איתי. שמתי על שקט.
חודשים הבאים לא היו קלים איתי התפרץ, איים, בקש סלחנות ולא קיבל. נטע התקשרה, צרחה. החלפתי מנעול, הזמנתי אזעקה, והעמקתי את הקשר עם הדסה.
הדסה פחדה, התחננה: רותי, לא! איתי ידאג לי…
אל תדאגי, יקירה. זה סופי. תלחי, תלמדי, אעזור.
אחרי שנה, זה נגמר. איתי ויתר, התנתק. קיבלתי זאת בעצב, לא בייאוש. טוב להיות לבד ביושר, מאשר בלי כבוד.
לילה אחד, חיטטתי בבדים אותם שאריות מהשמיכה. נגעתי. “אז מה עכשיו?” שאלתי את עצמי, “מתחילים מהתחלה?”
הוצאתי את מכונת התפירה והתחלתי לתפור להדסה תמונה לקיר. שיהיה לה פינה חמה משלה ראויה, לא זרוקה.
תפרתי, ולא הרגשתי לבד. ידעתי שהיא לא תזרוק. לא בגלל הערך הכספי אלא בגלל אהבה, שבארץ ישראל לא זורקים.
והצוואה? בטוחה אצל העורך-דין, הפנסיה של כבוד לנשמתי. לפעמים, דווקא החלטות קשות הן הצודקות באמת.
מן הסיפור הזה למדתי: כבוד עצמי ומשפחה לא נמדדים בעיצוב או ברהיטים חדשים. הם נבנים בדקות הקטנות של יחס, אהבה וערכים. וכשיש צורך, מותר ואף צריך לשים גבול מכאן ולא הלאה.
