אני חייבת להודות בפני עצמי מעולם לא חשבתי שאחי יתחתן עם מישהי שלא מתאימה לו. בהתחלה התאמצתי לשמור על יחסים תקינים עם הכלה החדשה במשפחה, גפן. אחי ואשתו עברו לגור איתי ועם אמא בדירה שלנו בכפר סבא. מאז עברתי אני לחדר הקטן, אמא עברה לסלון, ושניהם קיבלו את חדר השינה הראשי. מהרגע הראשון גפן נתנה לנו להרגיש שאנחנו פחות ממנה. היא תמיד הדגישה שהיא בת של מרצה חשוב באוניברסיטה.
לא היה אכפת לה לעזור בבית לא ניקיון, לא בישולים לטענתה, “אני לא המנקה פה”. כשהתברר שהיא בהריון, היא ביקשה שקט והרבה מנוחה. אמא שלי, שתמיד נמנעה ממריבות, קיבלה הכל בדממה. אפילו לא יכולתי להזמין חברות אלי, כי “גפן צריכה שקט”.
כל הזמן היה צריך לבשל לה אוכל מיוחד. עכשיו, אמא נאלצה להכין אוכל בנפרד לה ולשאר המשפחה. שוב ושוב ניסיתי לשכנע את אמא להפסיק לנסות לרצות את גפן, שבכל יום רק דרשה יותר ונהייתה תובענית יותר.
כשהלידה התקרבה, גפן דרשה להכין חדר ילדים, כלומר לפנות את הסלון של אמא לצורך חדר תינוק. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. גפן החלה לבכות בצעקות, כאילו אנחנו גורמות לה להיכנס ללידה מוקדמת. אחי מיד התייצב לצדה, וקרא לי ילדה חסרת בגרות. בסוף, אמא ביקשה ממנו למצוא פתרון לדיור. וכך, הם עזבו את הבית.
גם לאחר הלידה, לא ידענו מתי נולד הילד, ואפילו את הברית לא הזמינו אותנו. גפן רק הודיעה שאין צורך במתנות, אלא עדיף פשוט להעביר כסף עשרת אלפים ש”ח, בלי להתבלבל. אמא אמרה שזו לא רוצה, והיא בכלל לא יכולה להרשות לעצמה סכום כזה.
האיסור לראות את הילד הגיע מיד אחרי. אמא הייתה שבורה, אבל בסוף גפן הביאה את הילד לבד אלינו מדי פעם, כשהייתה צריכה לצאת עם חברות לבית קפה או למניקור. תמיד הייתה תביעה כשהחזירה אותו לא הלבשנו אותו נכון, האכלנו אותו לא כמו שצריך.
כשהילד חגג שנה, אחי וגפן הגיעו אלינו לסלון בשקט מתוח. הסבירו שחייבים לפתור כבר את הנושא של הדיור; בגלל שאין להם מספיק הון עצמי למשכנתא, גפן החליטה לחפש עבודה, ובינתיים אני אשמור על הילד.
“את לומדת הוראה, נכון?” היא אמרה, “תתייחסי לזה כמו סטאז’. קשה לנו רק ממשכורת אחת, ולא נוכל לשלם לך. את הקורסים תוכלי לעבור למסלול חלקי. בסך הכל, משפחה עוזרת אחת לשנייה.”
סירבתי. לא הסכמתי לקבור את העתיד שלי כדי לפתור להם בעיות.
ניסיתי להסביר לאחי שזה לא קשור אליי, אבל זה לא עניין אותו. רק שמעתי עוד הערות רעות מגפן על כך שאיני עוזרת בטיפול בבנה.
בזעם, גפן קראה לנו אגואיסטים והכריזה שלעולם לא תדרוך בבית שלנו. כחצי שנה עוד החזיקו בהחרמה. ואז, יום אחד, אחי חזר לביתנו, עייף ושבור. גפן יצאה לעבוד ופגשה שם מישהו אחר. התגרשה מאחי, דרשה מזונות, ולא הסכימה שיראה את בנו בלי תשלום קבוע.
היא גם סוחטת אותו תשלם, תראה את הילד, לא תשלם אל תצפה לראות אותו שוב. רק שהגבר החדש הוא בכלל נשוי ולא מתכוון להינשא לה. בינתיים, גפן נשארה להתגורר בדירת שכירות שאחי ממשיך לממן.
בסיום השיחה, אחי התנצל בפני אמא ובפניי, ובקול חנוק אמר: “בפעם הבאה, אבחר את אשתי בתבונה רבה יותר…”
