שפרה הרגישה את החול בבית שנוזל לה בין הידיים, פרצוף של חלום שבו הכל מסתחרר באיטיות וחפצים ישנים מתחילים לרחף כשלאף אחד אין כוח להציב להם גבול. זה התחיל רגע אחד מתכת פוגשת מתכת, ספיצי של הסירים מצלצל כמו הרעם, ושפרה מביטה באלומה הכלה החדשה של בנה נמרוד. היא עומדת במטבח של שפרה, המחבת הישנה, אותה מחבת ברזל שהעבירה בזריזות ממחבת לפח, עומדת בעקבות המחבת ומנופפת בה כאילו היא שרביט קסמים בגדילה.
כל הזבל הזה, אמרה אלומה, כדאי לפתור ממנו. או שתיקחי אותו למחסן שלך, אם כל כך יקר לך החפץ. אבל בעיצוב החדש, שפרה, אין מקום לברזל כבד מהעבר.
שפרה, מבולבלת כמו בכול חלום, עומדת בדלת וחושבת שהיא עוד רגע תעוף למקום אחר. היא לא יכולה להאמין שהמחבת, שחיה איתה שלושים שנה, מחבת שהעבירה ממטבח למטבח, זוכרת את קול הצחוק של נמרוד כשהיה ילד והיה רץ הביתה לאכול לביבה חמה, הפכה עכשיו למטרה לנידוי.
אלומה, תניחי את המחבת במקום אמרה שפרה, קול רך ובו נים. היא שלי.
אלומה, שערה הקצר והמעוצב מרחף באור החלום, מסתובבת ועיניה מלאות רחמים, כאילו שפרה עצמה הפכה לילדה קטנה או זקנה ששכחה את הדרך.
אבל סיכמנו, שפרה! אלומה מושכת את המילה והמקום מתפתל במערבולת חלומית. נמרוד ואני קנינו סט כלי טפלון חדש, תוצרת ישראל, אנטי דבק! למה את צריכה את האוגר אבק הזה? אני רוצה לשים בלנדר מתחת לשיש, זה מפריע.
מעולם לא נתתי רשות לבחון את הדברים שלי צליל קולה מתחדד, טון עיקש מבצבץ. את גרה פה שלושה חודשים, סיכמנו שתאגרו כסף למשכנתא, ואני עוזרת שתשכרו חינם. זה לא אומר שזורקים את החפצים שלי.
המחבת מתרסקת על השולחן כמו מטאור שנפל משמים, ואלומה כמעט שברה את השיש.
אנחנו כאן גרים, לא אורחים! מגיע לנו נוחות. ובואי נדבר דוגרי: שתי בעלות בית במטבח אחד לא הולך. אני מכינה לבעלי אוכל, אז זה הגיוני שאני אנהל את המטבח. תוותרי, שפרה, את כבר נתת את שלך!
שפרה מרגישה את הלב צונח לכם. ושוב חלום, וחושבת לעצמה: עוד מעט נמרוד יחזור, אולי הזמן יתבהר.
בסדר, אלומה, נדבר כשנמרוד חוזר.
נמרוד מסכים איתי בכל! אלומה פותחת את המקרר, מזיזה את סיר המרק לראשונה, למטה, ואת היוגורטים שלה שם למעלה נמרוד חושב שצריך להפוך את הבית למודרני.
שפרה מתרחקת לחדר שלה, לוקחת כמה טיפות ולוקחת אוויר, מנסה לאסוף את המחשבות המרוסקות.
כשהביא נמרוד את אלומה ושלף את הבקשה “אמא, אפשר לגור אצלך שנה? דירות בתל אביב יקרות מדי, אנחנו לא חוסכים מאה אלף שקל בשום דרך, הסכימה שפרה מייד. בבית שלה דירה בת שלושה חדרים, דירת רכבת ישנה בנווה צדק, שהשיגה בעבודה קשה והפלות בלירה, לכל היה מקום.
בהתחלה הכל שקט, אלומה נראית כמו הצל פונה אל שפרה בשם מלא, מבקשת רשות לקחת קולר מהמתלה. אבל כשהטבעת נכנסה לדרכון, עיניה השתנו היא “בטעות” שברה את הוואזה האהובה של שפרה, אחר כך טענה שאלרגיה להגרניום, והפרחים עפו לחצר. עכשיו המטבח, המקום הקדוש.
בערב כאשר נמרוד מתיישב לאכול (מרק של אמא, כי אלומה “לא הספיקה להכין”, עוד סלט בריאות), שפרה מחליטה לדבר.
נמרוד, צריך לדבר התיישבת מולה.
אלומה מתייצבת מאחוריו, הידיים על כתפיו כמו שחף שמגן על טרפו.
מה אמא? נמרוד עייף, ראשו בעננים. הוא עובד מפתח תוכנה, בין מסכים ואיירים והמילים בבית צורבות יותר מכל קוד.
אלומה רצתה לזרוק את הכלים שלי ואמרה שבמטבח יש רק בעלת בית אחת. אני רוצה להבין למה.
נמרוד מפסיק ללעוס. מביט באלומה, אלומה מקמיצה את שפתיה.
הנה, אמרתי לך! ישר תלונה. מתוקה, אני רק רוצה סדר ואווירה נעים. יש שם בלגן, הכל מיושן, שמן…
הכלים שלי נקיים, עונה שפרה.
אמא, מה את נדבקת? נמרוד ממלמל. אלומה רוצה לשדרג. למה לא לתת לה לסדר? היא בונה פה קן.
קן בונים בעץ שלך, ילד עונה שפרה בשקט. ולא נכנסים למנזר עם אגו מתנפח.
נו, הנה זה, המשפטים! אלומה עונה. נמרוד, תגיד לה! אנחנו משפחה, למה אני צריכה להרגיש פה אורחת?
כי את אורחת רוצה שפרה לומר, אבל שותקת, לא רוצה לשבור את נמרוד. אני מבקשת: לא לגעת בדברים שלי ולתאם שינויים. זה הבית שלי.
שלנו, אמא, שלנו נמרוד מנסה להרגיע. אני רשום בדירה.
השתיקה מתעבה כמו ענן כבד. שפרה מסתכלת על בנה, רואה בו לא רשעות, אלא רצון שיניחו לו. מאחוריו, אלומה מחייכת ניצחון.
שבועות עוברים בחלום קר מלחמת הסוד אלומה כבר לא זורקת דברים בשם. היא מזיזה את מגבת של שפרה, תולה חדשה משלה. מלח וסוכר מתהפכים. הספל האהוב של שפרה נדחק לפינה).
השבת מגיעה, שפרה מתכוונת לצאת לווילה בחוץ לעיר פינה של שקט ועצמי.
אה, שפרה את יוצאת? אלומה יוצאת מהאמבטיה, עטופה במגבת איזה יופי! הזמנו חברים, רצינו לשחק שש-בש, ולהזמין פיצה. פחדנו שתפריעי.
אני אחזור מחר היא אומרת, סוגרת את המעיל.
אולי תשארי עד שני? אלומה מביטה בעיניה התכולות. אוויר, טבע… אנחנו צעירים, צריכים פרטיות.
שפרה פונה לנמרוד, שבאותו זמן נעוץ בטלפון.
בסדר היא אומרת קצר. אגיע שני.
היא עולה לאוטובוס, הרוח מתמלאת בחתולים שקורעים לה את הלב. מרגישה שמישהו רוצע אותה מהחיים.
בחזרה בערב שני הבית לא מוכר. בכניסה השטיח נעלם, במקומו שטיח גומי. הווילונות מוזזים אחרת, ואופה במטבח
הדלת נפתחת, אנדרלמוסיה של חלום: אין שולחן. השולחן הגדול עץ אורן, הישרים, שאביה בנה נדחק החוצה. במקום, בר סטייל ושני כסאות גבוהים.
שפרה מניחה את התפוחים על הריצפה.
איפה השולחן? היא אומרת.
אלומה שותה קפה, לא מפנה ראשה.
חזרתם? היא מגמגמת השולחן על המרפסת. תופס חצי מטבח. הבר זה טרנדי, נמרוד מת על זה.
במרפסת? במדבר? בגשם? שפרה מרגישה עפעף שמתחיל לרקוד.
מה שיקרה לו, עץ אלומה מנפנפת. שפרה, את מוזמנת לשבת, יש לי שיחה.
אלומה נעמדת ליד החלון, ידיים שלובות.
דיברתי עם נמרוד… בעצם, חשבתי והוא הסכים. צפוף לי. בשתי משפחות קשה. זה מפריע לנו באושר.
ומה את מציעה? שפרה מתיישבת על כיסא יחיד שנותר.
אלומה צוחקת צחוק צורב.
לצאת לשכירות? למה? יש לך וילה. בית חורף, קמין, חשמל. אוויר, טבע… למה שלא תלכי לגור שם? נבוא לבקר, נביא אוכל. יהיה לך שקט. אנחנו נשמור פה.
שפרה שותקת, מביטה באלומה רואה שיווי משקל של חלום, סוף הדרך. זה לא סתם גסות, זה פלישה.
נמרוד יודע על זה? היא לוחשת.
בטח, דיברנו. אמר: “אם אמא לא מתנגדת, למה לא”.
“האם אמא לא מתנגדת” הפסוק קרע לה את הלב. בנה עזב אותה, בשביל שקט, בשביל אישה יפה, לבטל את ההחלטות שלו ולהרדים את אמו בוילה שבה שירותים בחוץ, מים מהבאר, וקור בחורף.
שפרה קמה. הלב כמו קרח. אותו קרח שהוביל אותה כשתפקדה כמנהלת חשבונות ראשית במפעל.
שמעתי אותך, אלומה. איפה נמרוד?
בעבודה, מגיע עוד שעה.
מעולה. יש לנו שעה.
שפרה נכנסת לחדר. שולפת תיק מסמכים תעודת בעלות כחולה, צו רכישה, חוזה רק בעלים אחד: שפרה. נמרוד רשום, אבל ויתר לפני עשור כשלקח הלוואה וקיבל עזרה ממנה.
היא חוזרת.
אלומה, קומי.
מה? אלומה מופתעת.
קומי, לכי לחדר. קחי מזוודות.
מה, טסים? נופש?
את טסה. לכתובת שלך חזרה לאמא שלך באשקלון, או איפה שם רצית, או שכירות. לא אכפת לי.
אלומה חיוורת, הפנים מתמלאות כתמים אדומים.
את משוגעת? את זורקת אותי? אני אשת בנך! מגיע לי להישאר!
לא, יקירה, שפרה מניחה מסמכים על הבר לפי חוק הדירות, זכות יש למי שבן למשפחת בעל הדירה. אבל בעלים זה אני. מותר לי להפסיק ההארחה. את לא רשומה כאן. את לא. גסט’ה שנכנסה עמוק.
נמרוד לא יסלח! אלומה צווחת יעזוב אותי!
זה הבחירה שלו שפרה שקטה אם ילך עם מי שזרקה אמא שלה לוילה בחורף בשביל בר שיבושם לו. גידלתי אדם, לא שטיח.
הדלת נפתחת. נמרוד נכנס, מרגיש את החשמל באוויר, רואה את הבית ההפוך, אישה בוכה, ואמא רגועה.
מה קורה?
אמא מפנה אותי! אלומה מתפרצת.
נמרוד מביט באמא, מבולבל.
אמא, זה נכון?
נכון, ילד. אלומה הציעה שאעבור לוילה בשבילכם. זה נכון, נמרוד? מסכים לגרש אמא שלך בגיל שישים?
נמרוד אדום, אוזניו בורדו, מבטו נשמט.
אמא… חשבנו… בקיץ טוב שם…
עכשיו נובמבר, נמרוד.
שקט. מוצא משמעות. חלום מתפוגג.
אלומה אמרה: “שתי בעלות בית במטבח לא הולך”. אני מסכימה. אני כאן בעלת הבית. אני קניתי, עבדתי, גידלתי אותך. לא אתן שיכתיבו לי איפה לחיות.
נמרוד! אלומה דופקת רגל תגיד! אנחנו משפחה!
נמרוד מביט באישה פעם אהב, עכשיו רואה יצרנית גירוש. לזכרו את השולחן, את מחבת הברזל.
אלומה, קולו רועד, אבל תקיף לכי לארוז.
מה?! אלומה נסוגה.
הגזמת הוא מודה. אמא צודקת. זה הבית שלה. אנחנו התבלבלנו. אעזור לך לארוז.
אני לא הולכת! אקרא למשטרה!
תקראי שפרה מושיטה פלאפון נראה להם, והם יעזרו לך לצאת מהר.
שעה עוברת צעקות, חפצים עפים, אלומה מקללת, שפרה מביאה שקיות. “אני אעזור”, היא אומרת.
אל תיגעי! אלומה נובחת.
הדלת נסגרת, אלומה יוצאת, במונית, מאיימת בגירושין.
הדירה שוקעת לשקט מלא.
נמרוד בבר, ראש בידיים.
סליחה, אמא שקט הייתי בענן. אהבה, עניינים… חשבתי שזה יתיישב.
לא מתיישב בלי לזעזע שפרה מניחה ידה על כתפו אהבה טוב, כבוד טוב יותר. אי אפשר לבנות אושר על גב של אחרים.
תגרשי גם אותי?
חס ושלום. תישאר, רק בתנאי אחד.
איזה?
תחזיר את השולחן מהמרפסת. ואת המחבת, אם יש. מחר אופה לביבות.
נמרוד מחייך חלש.
היא בזרק, אמא. במחבת.
בסדר. נקנה חדשה. ברזל. ואת השולחן תביא.
נמרוד נשאר. גירושין מגיעים חודשיים אחר כך. מסתבר אהבת אלומה הייתה דו-מטר ומספר דירה. כשאין דירה, נמרוד כבר לא.
חצי שנה שפרה שוב במטבח, שולחן עץ חוזר, מפה מכובסת. מחבת ברזל חדשה נמרוד מצא בשוק הפשפשים, ניקמה והביא לאמא.
נמרוד כבר עם בחורה חדשה: תמר. שקטה, נעימה. הולך להכיר אותה לאמא. תמר נכנסת למטבח ומשבחת:
איזה מטבח חמים, שפרה! מריח לביבה? אעזור?
בוודאי, מתוקה שפרה מגישה סינר. יש מקום לכולם. רק שיהיו אנשים טובים.
וחשבה שדו-בעלות בית אפשר אם אחת חכמה והשניה מודה על הלב. הבר? מכרו ביד2. לא השתרש בבית ששומר על מסורת וחום אדם.
אם סיפור נגע בכם אשמח לעוקב לערוץ, לייק ותגובות: האם הייתם צריכים לעמוד על הגבולות מול קרובים?
