הייתי בן 19 כשעזבתי את הבית. זו לא הייתה פרידה נעימה, להפך היה ריב קשה. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללמוד מנהל, כי לא רציתי לבלות את חיי בכיבוס וניקוי בגדים ובתים של אחרים כמו שהיא עושה. היא צרחה עלי שאני לא אף אחד, שאין לי זכות לחלום כל כך גבוה, שעדיף לי “לשתוק”, ושבנשים במשפחה שלנו תמיד חיו כך ואף אחת לא תשנה את זה. באותו יום ארזתי את הבגדים שלי ונסעתי להישאר אצל חברה מוריה.
החודשים הראשונים היו קשים מאוד. ישנתי על מזרן מתנפח בסלון, עבדתי בניקיון משרדים לפי שעות, ובערב למדתי. אף אחד לא נתן לי כלום. אמא שלי לא עזרה לי לא עם הסעות, לא עם דפים מצולמים, אפילו לא עם צלחת אוכל. התקשרתי אליה לפעמים, והיא ענתה בקרירות: “אתה בחרת לעזוב, תסתדר לבד”.
בגיל 21 סיימתי לבד את לימודי במנהל. הגעתי לטקס הסיום בלי משפחה. אף אחד לא מחא לי כפיים, אף אחד לא צילם אותי. אחר כך התקבלתי לעבודה ראשונה בעסק קטן המשכורת הייתה נמוכה, אבל זו הייתה עבודה שלי. התחלתי לשלם לבד שכר דירה, לקנות לעצמי חפצים, לקום בבוקר בלי להסתמך על אף אחד. בזמן הזה אמא שלי סיפרה לכל מי ששאל שעזבתי “מעקשנות” ושאני בטח מחליף עבודות מתוך גאווה.
השנים חלפו. התבגרתי, התחזקתי, נהייתי חזק יותר. הפסקתי להתקשר אליה, הפסקתי לשתף אותה בבעיות שלי. למדתי לחגוג לבד, לבכות לבד, להתמודד לבד. כשהחלפתי עבודה והתחלתי להרוויח יותר, לא סיפרתי לה. כשרכשתי דירה קטנה משל עצמי גם לא. היא ידעה רק את המינימום: שאני “בחיים”.
לפני כמה ימים, בגיל 27, הייתי בעבודה כששמעתי את השם שלה על המסך של הטלפון. התלבטתי אם לענות. כשחזרתי אליה, הדבר הראשון ששמעתי היה הבכי שלה. היא אמרה שהיא בבית חולים, שמצאו לה בעיה רפואית משמעותית, ושבאותו יום, כשישבה לבד על ספסל, פתאום הבינה את כל מה שעשתה לי. היא אמרה: “בן, נכשלתי כאמא. השארתי אותך ללכת דווקא כשהכי היית צריך אותי. גרמתי לך להרגיש קטן”.
שתקתי. שאלתי אותה למה דווקא עכשיו. למה לא כשישנתי על הרצפה. למה לא כשצעדתי לבד ברחוב כדי לחסוך כסף לנסיעה. למה לא כשבכיתי בשירותים בעבודה, כי לא היה לי מספיק כסף לאוכל. היא לא ידעה מה לענות. רק חזרה ואמרה שהיא מצטערת.
היא ביקשה שאבוא לבקר אותה בשבת הקרובה. סגרתי את הטלפון ונשארתי לבהות במסך המחשב, בלי יכולת לעבוד. לא ישנתי כל הלילה. חשבתי על הנער בן 19 שפחד ועזב את הבית. חשבתי על כל מה שלמדתי על בשרי בלי הכוונה, בלי תמיכה, בלי אמא.
בסוף לא הלכתי. כתבתי לה הודעה ארוכה. אמרתי לה שאני מעריך את המילים שלה, אבל שהסליחה שלה הגיעה מאוחר מדי לאותו אני, שהכי היה זקוק לה. שעד היום למדתי לחיות בלי החיבוק שלה, בלי הקול שלה, בלי הגב שלה. שאולי יום אחד נוכל לדבר בשקט, אבל עכשיו עדיין כואב לי מדי.
היא ענתה רק: “אני מבינה”.
ואז הרגשתי משהו מוזר בלב. לא הקלה ולא שלווה אלא הידיעה שיש סליחות שמגיעות כשהכבר אין מה לתקן, רק לזכור את כל מה שהתרסק.
