היו לי שלוש מערכות יחסים ארוכות בחיים שלי. בשלושתן הייתי בטוח שבסוף אהפוך לאבא. בשלושתן, בדיוק כשזה התחיל להיות רציני סביב עניין ילדים, קמתי והלכתי.
הראשונה הייתה עם עדינה, שכבר הייתה לה ילדה קטנה. הייתי אז בן 27. בהתחלה אפילו לא התרגשתי מזה. התרגלתי לשגרה שלה, ללוח הזמנים שסובב סביב הילדה, לאחריות שבאה עם זה. אבל כשהתחלנו לדבר על להביא יחד ילד משלנו, עברו חודשים ושום דבר לא התקדם. היא הלכה ראשונה להיבדק הכל היה אצלה תקין. התחילה לשאול אותי אם אני עשיתי בדיקות. תמיד התחמקתי אמרתי שאין צורך, שזה יקרה לבד. אבל בזמן עבר, נהייתי לא נוח עצבני מתוח. התחילו ריבים כמעט כל שבוע. יום אחד פשוט ארזתי ועזבתי.
הקשר השני היה שונה. דבורה לא היו לה ילדים, וממש מהתחלה דיברנו על להקים משפחה בישראל. עברו שנים, ניסינו לא מעט. כל בדיקת הריון שלילית סגרה אותי יותר בתוך עצמי. היא בכתה יותר ויותר. ניסיתי להימנע מהנושא. כשהציעה שנלך יחד לרופא מומחה בתל אביב, טענתי שהיא מגזימה. התחלתי לחזור מאוחר הביתה, איבדתי עניין, הרגשתי לכוד. אחרי ארבע שנים נפרדנו.
השלישית הייתה רבקה, שכבר גדלו לה בבית שני בנים מתבגרים. מההתחלה הבהירה לי שזה בהחלט בסדר מבחינתה שלא יהיו לנו ילדים משותפים. ובכל זאת הנושא חזר וצץ. דווקא אני הוצאתי אותו רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל. וגם פה כלום. הרגשתי זר, כאילו תופס מקום שלא שייך לי.
בכולן הרגשתי לא רק אכזבה. היה בעיקר פחד. פחד לשבת אצל רופא ולקבל תשובה שאני הבעיה.
מעולם לא עשיתי בדיקות. לא איששתי שום דבר. העדפתי ללכת מאשר להתמודד עם תשובה שאולי לא אוכל להכיל.
היום, אחרי גיל ארבעים, אני רואה את הנשים האלו עם המשפחות שלהן, ילדים שאינם שלי. לפעמים אני שואל את עצמי אם באמת הלכתי כי נשבר לי, או שפשוט לא הייתה לי האומץ להישאר ולהתמודד עם מה שכנראה היה קורה לי.
