הזיכרון של חיי היה תמיד קשור לאורית כהן, הסבתא היחידה שהייתה לי. היא חייתה בכפר קטן בטבריה, מקומית שבה החיים נעים משוק קטן, דרך הבית ולבסוף חזרה לשער הכפר. יום אחד, מתוך המעט שהייתה לה בכסף הפנסיה, היא לקחה אותי יוסף כהן, בן שבע ויצאה איתי אל קניון רמת אביב במרכז תל-אביב, מקום שמעולם לא הכירתי.
האוטובוס רימס את הדרך העדינה, ויוסף עמד צמוד לחלון, עיניים גדולות כמו שני חומות שוקולד. זה היה הפעם הראשונה שלו בעיר הגדולה, והפעם הראשונה של סבתא להטות את רגליה אל חיי העיר. במלוא השחר, ליבי של אורית נמסה ברצון לראות עולם שונה.
“יאללה, נלך לראות מה יש שם, מה קוראים לזה?” שאל יוסף בקול מלא גאווה.
“לקניון, סבתא,” חייכה היא, והסתירה את החיוך בבד שלה. היא קיבלה את הכסף הקטן שנצבר ממכירת ביצים, ירקות, גבעולי פטרוזיליה ובקבוקים של חציל. היא לא קנתה שום דבר למשתה, אלא אספה רק כדי לראות את יוסף שמח.
אמא של יוסף עברה לעבוד בגרמניה במשך שנים, והיום הוא חזר אחרי ארבע שנים במקום שניים שהייתה אמורה להיות. אביו נעלם לפני זמן רב, ביום שהבטיח לחזור מהעיר כדי למצוא עבודה, ואף פעם לא חזר. מאז, העולם של יוסף הסתובב סביב שתי ידיים זקנות, מקומטות, אך מלאות אהבה.
“אל תתביישי עם הסבתא,” שאלתי את אורית בערב שלפני היום ההוא.
“איך לי לבכות? את כל מה שיש לי, סבתא,” אמר יוסף ברצינות של ילד גדול.
כשהגיעו אל הקניון, המבנה המבריק והקרר נפתח לפניהם כמו שערי ארץ החדשה. אורית נשמה עמוק, כאילו נכנסה לעולם אחר.
“זוהי בנייה, לא בדיחה,” לחשה.
“בואי, סבתא, אספר לך מה יש בפנים!”
דלתות הקניון נפתחו באיטיות, והקול של יוסף נשמע כאילו הוא צועק: “אלוהי, כאילו פתחו שערי השמים!” הוא קלע את קונסומתו, נוהל בעיניים אל הרחובות המלאים באנשים, חנויות מותגים, נעלי עקב גבוהות וילדים לבושים ככוכבי פרסומות.
יוסף אחוז את ידיה של סבתו, והיא לוגמה על קצות אצבעותיה כאילו הייתה האוצר האבוד.
“תראי, שם יש בגדים, שם יש צעצועים, שם יש חנות הלבשה של הטלוויזיה.”
הם נכנסו לחנות בגדי ילדים. הבגדים תלו במראה נקייה, צבעונית ומסודרת לפי מידות. זה היה שונה לחלוטין מהארון בבית, שבו שלושה חולצות ושניים של מכנסיים מתחרים על מקום זמן.
“מותר לנסות כל מה שרוצים,” חייכה מוכרת בחנות.
אורית חיכתה במבוכה.
“לא, רק נסתכל,” חייכה, בעוד יוסף כבר נגע במעיל כחול עם גיבור על קטן על החזה.
“בסדר, רק אם תתלבש,” אמרה סבתא, כשקרן האור של החנות נגעה למעיל. יוסף חייך במראה וראה את עצמו, לא יותר על ברכיו השחורים ושמלותיו הישנות, אלא ילד מהפרסומות של הטלוויזיה.
“הרבה, סבתא,” לחשה, מבולבלת.
אורית הרגישה את דמעותיה מתעופפות. “אתה יפה גם עם הבגדים הישנים, אך זה נראה כאילו נוצר בשבילך.”
המחיר של המעיל היה גבוה, ולב של אורית נצמץ. היא חישבה כמה ימים של לחם, כמה קילו קמח וכמה נסיעות באוטובוס אפשר היה לקנות בעבודה הקטנה. אך יוסף משך את קצות המעיל בקלות, מלא אמון.
“סבתא, נרכוש אותו,” אמר יוסף בחיוך. “זה כל מה שיש, אבל נרכוש אותו.”
הוא ניגש שוב למקום, ובכל פינה של חנות הצעצועים הוא נעצר על כל מכונית צעצוע, על כל לגו, על כל רובה עם אור. עיניו נצמו במבט חד, אך הוא לא ביקש דבר נוסף. הוא ידע שבגיל שבע, כל משאלות נמדדות בכסף, והכסף אינו נופל מהשמיים אלא מהידיים השבורות של סבתו.
“יאללה, נלך לשבת, סבתא,” אמרה אורית, מרגישה כאילו ברכיה נגעו בקרקע הקפואה של הקניון. הם ישבו על ספסל קרוב למדרגות הנעילה. אורית שמרה בקפידה את המפגש עם המפולח החדש בתיק קנבס, יחד עם לחם שנקנה במאפייה של הקניון.
“יוסי, לא אלך רחוק,” אמר יוסף, “אעבור רק עד חנות הצעצועים ההיא.”
הוא נעלם בחנות, ואורית נשארה על הספסל, עוקבת אחרי תנועותיו של האנשים הצעירים עם תיקים נוצצים וטלפונים מבריקים. אף אחד לא שם לב אליה, או אם כן חשב שהיא אולי סבתא מהכפר שהולכת לאיבוד.
אך היא לא הרגישה אבודה. בפעם הראשונה אחרי זמן רב, היא חשה שייכות במרכז האור של האור, בלב של תאורה קרה. “הנה אלוהי, כמה גדול זה היה… ומי היה מאמין שאקח אותו לקניון?” חשבה, מביטה בראשו הקטן של יוסף.
היא ראתה את כף ידה הקשה, שהייתה חקוקה בעבודת אדמה, בקירור, בלקיחת עצים ובשירותי רחצה. הידיים האלו, שלעולם לא נחשבו, החזיקו עכשיו את התיק עם המעיל החדש של יוסף. אותן הידיים חותכו את פרוסת הלחם הראשונה, רעדו אותו כשבכה על אמו, נגבוהו את הדמעות כשהילדים צחקו על נעליו השבורות.
עכשיו, עייפות ורטט של הידיים לא היו משכת האפלה אלא משיכת רגש. זוג צעירים נכנסו ליד הספסל עם תיקים נוצצים. הנערה הציצה בקפיצות אל החבילה הקטנה שבה היה לחם ותיק ישן. היא חייכה, ולא ידעה שהסיפור שמאחורי החיוך שלה כבד יותר מכל התיקים שמסביב.
“סבתא!” קרא יוסף, קולם פרץ על רקע הקניון. הוא רץ לעברה, פניהם אדומות מרגש.
“הלכתי לבד במדרגות, ראיתי חנות עם כדורים, והיה שם מסך ענק עם סרטים!”
דיבר בקצב זר, כאילו פחד שהזמן יעבור לפני שיסיים. אורית הרגישה שההוצאה על המעיל הייתה צודקת.
“האם אתה אוהב?” שאלת בפשטות.
“הכי מגניב בעולם, סבתא, אבל בבית שלי אני מרגיש יותר טוב.”
“למה, אהובי?”
“כי שם אתה, וגם מריחים כמו המרק שלך. כאן מריחים רק כסף.”
היא חייכה, דמעות במרכזה של העיניים. “אתה צודק…” היא נגעה בכתפו, נתנה לו שיחת מיץ וקצת לחם חם. הם ישבו יחד, כתף לכתף, בתוך קניון שהפך לאי קטן של שקט.
בסביבת הקניון, האנשים רצו לכל עבר, מבצעים והצגות נצצו. אך על הספסל ההוא, שני נשמות מצאו זה את זה.
“סבתא,” אמר יוסף אחרי זמן, נגיסה של לחם,
“כן, אהובי?”
“כאשר תבוא אמא לביתה, תביא אותה גם לקניון?”
“אליה נביא, איך שלא נביא? נבוא כולנו שלושה: אתה במעיל החדש, היא עם התיק היפה, ואני עם השמלה הישנה הזאת. ותראי אתה, שלא אשכח שהבאת אותי לראשונה.”
“היא תראה הכל, ואומר לה שהביאתי אותך כאן.”
אורית הרגישה את ליבה מתמלאת חום. מעבר לחלונות המנצנצים, האמת העשירה הייתה הילד בן שבע, שלא ביקש דבר, אבל קיבל כל מה שהייתה יכולה לתת אהבה, זמן, זרועות עייפות.
“אני לא אישת קניון,” לחששה בקול פנימי, “אני אישת חפירה, של מלחמה של אריגה. אבל אם העולם הזה משמח אותו, אחזור מחר, אחרי מחר, כל עוד הרגליים שלי יוכלו.”
היא הרימה מבט לשמים הכסופים, לתקרה הזכוכית.
“אלוהים, שמר עלינו, תן לאביו של יוסף בריאות איפה שהוא, ולי כוח בידיים האלה לשמור עליו בדרך הנכונה.”
יוסף לא שמע את התפילה, אך הרגיש את פנייה של כף ידו הקטנה לתוך שלותה של סבתו.
“אני אוהב אותך, סבתא,” אמר בפשטות.
אורית נגעה בלחיה של יוסף, חייכה, והקניון הקריר נעלם לרגע. על הספסל, ליד תיק הקנבס עם הלחם ומעיל חדש, חיו סבתא ונכד פינוק קטן שלא ניתן לקנות בכסף, כי כמה שהעולם גדול, מישהו תמיד מחכה באהבה עם שתי ידיים זקנות אך מלאות חום.
זכרון זה נושא איתו מסר: כשאתה זוכר את סבתך, אל תחזיק רק ברגשות, אלא תפזר את האהבה.
