די! זה לא יכול להיות!
רותם אחזה בהגה, ליבה דופק בחוזקה, וכמעט ונצמדה לרכב שחנה לידה בחניון הצפוף מול הבית. הג’יפ השחור שעבר לידה היה מוכר לה מדי. איך לא תזהה את הרכב של השכן, הרי בו רותם שולחת מדי בוקר את ילדיה עם עומר, שכן ותיק ואב לשני בנים שלומדים עם בנותיה.
אלא שמי שהתיישבה לצידו של עומר הפעם לא הייתה רעייתו, אלא אישה צעירה, לא מוכרת, שפתיה משוחות באודם עז, צעיף טרנדי לראשה, משדרת ‘אני בעניינים’ מספיקה לרותם מבט אחד לדעת שמשהו פה לא כשורה.
איזה נוכל, ריבונו של עולם! רותם הדליקה את המנוע, זינקה אחרי רכבו של עומר, ומייד הבינה: היא לא יכולה לשתוק ולחזור הביתה כאילו כלום.
על פי כל מה שבלעה מספרי בלשים וסדרות טלוויזיה, המתינה רותם למספר מכוניות, ואז גלשה בבטחה אחרי הרכב של עומר. לא היה קל להחביא את המתח הרכב של עומר הרי, “הפילים של אבא” כפי שנהג עומר לומר בגאווה, היה מסורבל ונראה למרחקים.
הרכב היה ירושה. עומר איבד את אביו לפני שנתיים, ועדיין לא התאושש. קירבה עמוקה חיברה בן ואב, שגידל אותו לבד מאז שאמו של עומר הלכה לעולמה רותם תמיד נזכרה בסיפור ששמעה פעם בבית קפה: עומר בן שנתיים, אמו שבדיוק חיממה לו דייסה, התיישבה לפתע, ולא קמה עוד. הילד בכה ימים, עד שאביו, עושה דרכו חזרה מהעבודה, מצא אותו וחיבק אותו חזק עד שהגיע האמבולנס. כבר היה מאוחר מדי.
עומר לא רצה לוותר על בנו לטובת סבתות שחיו הרחק, וגם לא לדודתה של האם עיקר יש ילד, אני את שלי לא מוותר לאיש.
איך תסתדר לבד? התעקשה הדודה.
נבין תוך כדי. השיב, שומר סוד, דבק במציאות שידע.
המזל האיר פנים: חנה, שכנה בדיור מוגן, הסכימה לשמור על עומר הקטן בשעות שהאב בעבודה. כך הפכה הכניסה של הדירה לאי של שפיות, עם פרחים באגרטל, הומור ואהבה פשוטה. חנה לא נישאה מעולם, עומר היה בשבילה הכל.
את סבתא שלי? שאל עומר בילדותו.
לא, אני חנה, השכנה. סוג של סבתא מחליפה, אם תרצה.
אז תהיי לי סבתא! התעקש.
חנה הרימה גבה, התייעצה עם האב, סירבה לקבל תמורה, והרשתה לעומר לקרוא לה “סבתא”.
כך יצא שלעומר היו שלוש סבתות, וכל שנה הגננות תוהות למה, עד שלמדו את הסיפור ונרגעו.
עומר התבגר, התעניין בבנות, לא הלך לו. חנה עודדה אותו: האחת שלך עוד תבוא, סבלנות.
ובאמת, לימור, סטודנטית שקטה, עזרה לו בלימודים, התאהבה בשקט. עומר הרגיש שהוא מפספס את הסימנים הכל השתנה כשחנה שוחחה עם לימור בחדרון הקטן. היא עודדה אותה, רמזה, דחפה בעדינות. כעבור זמן קצר, הזוגיות פרחה.
החתונה הייתה מינימלית, בניגוד לרצון אביו של עומר. לימור והוריה הסתפקו בצניעות, והוא כיבד אותם. עומר חשש מהקשר עם חמותו, אך מגלה שאם יש אהבה דפוסי עבר מתרחקים.
מחלוקות עם האם נעלמו כשהנכדים באו עומר ולימור ניסו שנים להביא ילדים. שנתיים, שלוש, ואז חנה התערבה.
תירגעו, אמרה לו האהבה חשובה, לא רק הילדים.
לקח זמן, אך בזכות הסבלנות, הגיעו בנים ובת. כל לידה הייתה נס קטן. הרשלנות והעייפות כמעט הרסו הכל, אך רותם, עם ליבה הענק, נקשרה למשפחה והשכנות הפכה לחברות אמת.
חיי החברה של לימור ורותם נרקמו סביב גינה ציבורית, ביה”ס, קונצרטים וספרים. לכל אחת היו חיים מלאים ולחצים לימור ניהלה בית עמוס ילדים, רותם גידלה תאומות והרגישה פי עשר(!) ואיכשהו, באמצע כל בליל המשימות, מצאה את הידידה האמיתית שלא תשפוט לעולם.
עם הזמן, היחסים בין רותם לבעלה נסדקו. היו בגידות, רותם ידעה וסבלה בשתיקה, משכנעת את עצמה: “ככה כולם.” היא לא הרימה ידיים. האבות הרי חייבים להיות שם בשביל הילדים.
כשרותם ראתה את עומר נכנס עם אותה זרה קטנה למקום מוכר היטב מסעדת שף קטנה ברחוב אלמבי, אליה היו מגיעים בערבי שישי להרכין ראש מול גיטרות ויינות הלב רעד. האם תיכף לרוץ ללימור? האם להרוס חיים ומנוחה על לא דבר? כשהלכה על המדרכה, מחשבותיה התרוצצו. אולי סתם מתלווה אליו אחת שעוזרת לו בעבודה. אולי סתם השגחה. אולי…
ניסתה לעקוב, אחריו, לבה קופץ מדאגה ומכעס. אבל מה תספר ללימור? יש אמנם ארבעה ילדים, סבתא חנה המבוגרת, אמא של לימור ברקע והחיים מורכבים. לא פשוט לפרק חיים בגלל ארוחת ערב או משפט לא מובן. מה היא בכלל יודעת? אולי זו עסקת עבודה? בכל מקרה, רותם דפקה בכעס על ההגה, ופחדה שתעשה טעות טעות שאין לה דרך חזרה.
בליבה החליטה: היא לא מספרת. עולם קטן ומורכב מדי. גם לה אם היו אומרים במפורש לא הייתה מצליחה לסלוח. עדיף לגלות לבד, אם בכלל, ולא לחסל במילה אחת עולם שלם.
הטלפון צלצל והקפיץ אותה:
רותם? היי, זה עומר. יום הולדת עגול לנו, הכנו חגיגה, נשמח שתבואו כל המשפחה! תבואי?…
רותם נדהמה. ידע על האירוע, הזמינה מתנה, אבל הזמנה למסיבה? לימור ועומר לא חגגו מעולם עם כל החבר’ה, רק לבד. ובכל זאת, הסכימה.
ערב המסיבה, רותם נכנסת לאולם המפואר פרחים טריים, נרות ריחניים מחנות יוקרה ברחוב דיזנגוף, מוסיקה בניחוח תל אביבי. לימור קורנת.
רותם, תראי! עומר דייק בכל פרט! לימור מושכת אותה לחדר הרחצה.
על ידה של לימור מזהיר טבעת מהודרת. רותם חושבת לעצמה: “נו, בטח. מפצה על חטאים.”
בדרך לשירותים, רותם פוגשת את האישה הזרה בדיוק כשהיא יוצאת:
את!? רותם כמעט לוחשת מהלם, ומביטה בה.
סליחה, מכירות? האישה מהססת, מחייכת באדיבות.
הפעם מעודכנת; זנחה את השפתון הצעקני, לבושה בחליפה אלגנטית, שערה אסוף.
מה את עושה פה? כמעט לוחשת רותם.
מה זאת אומרת? אני עובדת כאן. מחייכת, פתאום בנועם אני המפיקה של הערב! עומר סגר עם החברה הקטנה שלנו את כל הסידור. הראשון שלנו בקנה מידה כזה! התרגשתי מאוד. בעצם, גם את בעלי גייסתי לעזור בפרחים. נו, אסור לי לעלות על סולם מצפים לי תינוק. את בוודאי מבינה…
כן, רותם עונה, מחייכת בלב. גם לי יש תאומות בבית.
משהו משתחרר בכתפיים של רותם, לפתע העולם חוזר למסלול. היא מפנה את הדרך לגברת, מחייכת באמת לרגע, נושמת עמוק, ונכנסת לעזור לחברתה.
לימור! איפה נעלמת? כולם מחכים שיחתנו מחדש! קדימה נרקוד ונשתולל, ומי יודע, אולי הפעם רק שמחה תחכה כאן…
כל הערב, כשרותם לוגמת שמפנייה ומתבוננת בתקרה המקושטת, היא חושבת כמה קל לקרוע עולם, לטעות טעות אחת שתעלה הכל. מילה שגויה, מגלה מוטעית וכולם משלמים.
טעות קטנה, זה כל הסיפור, לוחשת לעצמה, מתקרבת לבעלה, ידה בידו. אז אצלנו, מתוק או מר?
רותם, אצלנו תמיד מתוק!
