חתלתול מזכוכית
שלוש אחיות יושבות בחדר
אמא, זה בדיוק כמוכן, נכון?
עירית נאנחה.
כמעט. את מתכוונת לישון הלילה? יש לי עוד הרבה עבודה לעשות, ומחר במסיבה תירדמי בעיניים פקוחות.
אוי! טוב, אני ישנה! גילי התכסתה בשמיכה אך מיד שלפה את האף החמוד החוצה. יהיו בלונים? נעמה תבוא? ומה עם
עירית תפסה את הילדה, עטפה אותה היטב בניחוח השמיכה, והרעיפה עליה נשיקות למרות ההתנגדות.
לישון כבר! מחר תגלי הכול!
היא קמה, הניחה בידי גילי את הדובי שאהבה, ויצאה מהחדר, מדליקה את האור הקטן. גילי עדיין פחדה מהחושך, ועירית תמיד דאגה שכל החלונות יהיו באור רך ברחבי הבית.
עירית ירדה למטה, סגרה בשקט את דלת המטבח, הדליקה את הלפטופ. הייתה לה עוד הרבה עבודה, אבל קודם ישבה כמה דקות בדממה, מאפסת את המחשבות. מחר יום מאתגר. לא רק בגלל יום ההולדת של גילי. זה דווקא היה לה לשמחה היא כל כך אהבה לחגוג, ובמיוחד כשמדובר בבתה. אבל מחר יגיעו כל המשפחה ועירית לא ממש התלהבה מכך. היא ניערה את הראש בהחלטיות, גיששה אחר הקומקום. מספיק! בעיות פותרים אחת אחת. היום הדחוף ביותר היה הדו”ח השנתי, שממש לא יחכה. עירית הניחה את ספל התה ליד הלפטופ, שלפה מהתיק את התיקיה עם המסמכים. טוב שבסוף הקשיבה פעם לסבתא, ובחרה במקצוע הנהלת חשבונות. אם הייתה בוחרת להיות ביולוגית ימית, אולי הייתה זוכה ליותר רומנטיקה, אבל ספק אם הייתה מרגישה ביטחון יומיומי. לרגע עצמה עיניים, הריחה גל של ים וחייכה. רק עוד מעט חופשה עם גילי, אם שום דבר לא ישתבש. נשפה ארוכות, התעשתה, והחלה לעבוד.
עירית נולדה למשפחת לוינסון תמר ודניאל. ילדה שכל המשפחה חיכתה לה. הסבתות התרגשו, ההורים לא הפסיקו להסתכל עליה בהערצה.
צריך מיד עוד אחת! התעקשו הסבתות.
והאמא, תמר, שמעה בקולן. כך נולדה רעות, שנה וחודשיים אחרי עירית. בבית הן תמיד היו יחד גם החברות הכי טובות, גם ממתחרות קטנות בכל דבר. בהתחלה זו הייתה תחרות בריאה, ואמא תמיד טרחה להזכיר להן שאין בעולם מישהי קרובה יותר מאחות. בזכות תחנוניה, אפילו למדו יחד בכיתה א’. ישבו זו ליד זו ביום הראשון בלב פועם ‘אני כאן, אל תפחדי!’, בעיקר עירית הייתה עם דאגה ואחריות עוד מהגן. רעות הייתה יכולה להניח את שיעורי הבית ולהתחיל לספור יונים מהחלון. עירית לא קמה מהשולחן עד שהכל היה גמור.
עירית, סיימת כבר את מחברת החשבון? תני לי להעתיק, נלך לפארק!
תעשי לבד! היא גוננה על מחברתה. אחרת גברת מרים תשב אותנו בנפרד שוב, ושתראי איך תתקעי במבחן. רוצה עזרה להבין?
רעות הייתה מתעצבנת, מתרחקת קצת, אבל עוד עשרים דקות הייתה שוב ליד העירית עם חלום אחר להחליק בסקייט פארק, להאכיל ברווזים.
כשכבר למדו בכיתה ו’, הגיעה אחות קטנה נוספת שירי. תמר לא באמת תכננה ילדה שלישית, זה אפילו הלחיץ אותה.
שוב להתחיל מההתחלה דניאל, אני כבר לא צעירה.
תמר, אנחנו יחד. אולי נקבל בן?
אבל שוב נולדה בת שונה מכל האחרות, רגישה ותובענית. תמר הרגישה היא אמא שונה לגמרי הפעם. עם הגדולות היה תמיד צורך בלהתרוצץ, הפעם נטמעה בדאגה לתינוקת וכל השאר נדחק הצידה גם שתי האחיות הגדולות. פתאום עירית ורעות הרגישו שמישהי אחרת במרכז.
בחיים שלוש אחיות בארץ זה לא פשוט, אבל הכול היה מסתדר עד ש”החתול השחור” עבר ביניהן. החתול היה בעצם בחור מהשכונה, אורי. עד גיל שש עשרה אף אחת לא שמה אליו לב, אבל אז יום אחד חיכה לעירית אחרי אימון.
עירית, יש לי משהו להגיד גמגם.
הביטה בו בפליאה חייכה.
אמא מחכה לי. נתראה בערב בגן.
את מוצאת חן בעיניי
כבר שמתי לב צחקה בפעמון וברחה.
מי תבין את חוויית הפגישה הראשונה, ההתרגשות והנשיקה? כמובן שרצות לספר כל לאחות. כך היה עם עירית ורעות. אבל למי היה מושג שרעות תקום באיזו ספונטניות ותחטוף לה את החבר מהידיים? פתאום ראתה עירית את שניהם מתנשקים בפינת הגינה, ופשוט עברה, שותקת. בבית ננעלה בחדר ולא הגיבה אפילו לצעקות של שירי הקטנה.
עירית! מה פשר ההתנהגות הזאת? תבעה תמר.
עירית תמיד הייתה ‘ילדה טובה’, אבל הפעם השקיפה מהחלון ועיניה יבשות בו בעת. איך אפשר להסביר מה בוער בפנים?
אמא, אני לא יכולה להישאר. אנוח אצל סבתא קצת.
רעות חזרה הביתה בהתלהבות, נתקלה בעירית עם מזוודה. היא הדפה אותה מבלי לומר כלום, ועזבה את הבית, לא חזרה יותר.
פירוק של משפחה, במיוחד בארץ, עובר תוך זמן. כעבור שנתיים, תמר חלתה, ורק הצרה איחדה שוב את שלושת האחיות. בבית החולים, בין ניתוח אחד לביקור נוסף, ישבו עירית ורעות בספסל, רעות התנצלה דומעות-ידיים, עירית הפנתה ראש לאחותה סליחה, כן; לשכוח, לא.
לאט לאט החיים התפצלו שוב: עירית הרחיקה לגדרה, טיפלה בסבתא ונשארה שם לאחר שנפטרה גם אותה. היא הורישה לה דירה נהדרת: “תחיי, תסמכי על עצמך. גם הקרובים עלולים לאכזב ברגע האמת,” אמרה.
עירית שמרה לעצמה, לא סיפרה על הלב הנשבר. כמה שנים אחר כך התחתנה עם אסף בלי חתונה גדולה, רק רישום שקט. משפחת אסף הייתה קטנה, ועירית לא רצתה לערבב עניינים עם שלה.
היו להם חיים פשוטים ושקטים ומאושרים. רק דבר אחד כאב לא היו להם ילדים. גם הרופאים לא הצליחו להסביר מדוע. “נחכה,” התעקשה עירית.
השנים חלפו, שקלו אפילו לאמץ, אך אז השתנו פני הדברים. הקשר עם המשפחה התרופף ממילא. כמה וכמה פעמים ניסו אסף ועירית לבקר את תמר ודניאל, אבל החותן לא קיבל את החתן, ועירית קבעה עובדה: “בחרתי בו וזהו.”
למרות שהייתה כבר מנהלת חשבונות בחברה ידועה, אסף עבד כנהג. הם היו מאושרים בזה כל אחד ותפקידו. אם הייתה חולה, אסף דאג לה כמו לילדה.
כל אחת והצרות שלה, נהגה רעות להתלונן, מטפלת בילד הגדול והקטנה במקביל, עוזר כמוך לא היה מזיק לי
אבל רעות דווקא הייתה מאושרת בחלקה. לא כן האחות הצעירה. שירי גדלה יפיפייה אמיתית, עם נוכחות שכבשה כל מקום. האמא אהבה להתגאות בה, אבל שירי רצתה חיים אחרים. אחרי התיכון הכריזה:
אני אהיה דוגמנית!
והתחילה בהמון להט, עד שהתעייפה. אז הכירה איש עסקים והסכימה לגור בדירה ששכר לה. שום דבר לא עצר אותה, גם לא רעיונות של אימא. “תשאירו אותי בשקט, ונדבר רק כשארצה,” קבעה.
וכשניסתה לאחז את האיש בילדה הכל התרסק. כעס, חרפות, איומים מול אשתו; האישה העדיפה להסתכל עליה בזלזול:
יש לו עוד עשרות כמוך. אני אשתו, אותך אף פעם לא ייקח.
כן? שירי המומה. משוכנעת שהכול אפשרי לה.
בוודאי. את לא הראשונה ולא האחרונה. מותר לך ללדת, זה לא משנה לי.
שירי נשארה לבד, מאוכזבת. עד שהתמכרה לכאוס ובסוף ילדה. ההורים לקחו את גילי, שירי נעלמה מפעם לפעם, חזרה לכמה ימים ושוב הסתלקה. תמר שקעה בדיכאון, דניאל התרוצץ, לא עמד בעומס, ניסה לבקש את עזרת רעות, שנתנה תשובה קשה:
יש לי מספיק משלי.
דניאל פנה לעירית.
היא לא היססה. מיהרה לקחת חופשה מהעבודה, סידרה את כל העניינים והביאה אליה את גילי. תמר ורעות רק הן, אסף וההורים ידעו שמדובר בבת אחותה. אסף מכר את דירתם וחידש במהרה את הבית המשותף שעברו אליו.
אסף, פשוט מדהים! בדיוק כפי דמיינתי! שמחתה עירית.
קטנה, חיה, שמחה, גילי מילאה את חיי הזוג באור ואהבה תשע שנים בבת אחת.
רק עם המשפחה התכתבות במסורת. תמר, שהתבוססה בעצב, הייתה מלאה טענות: “איפה גרת, למה לקחת, לא חשבת עליי!” עירית ריחמה עליה מאוד, ידעה שעם כל האהבה, רק שירי עניינה את האם באמת.
עם השנים, ראו שהנכדה מזכירה את שירי, וזה המיס אפילו את תמר.
איזו ילדה יפה! הייתה מוחה דמעה ומביטה בעיניים קשות בעירית. תני לה להיות מאושרת!
עירית רק לחצה את ידו של אסף וסבכה את מילות הכעס שנעו על שפתיו, “לא עכשיו,” מבטה שכנע.
למה, עירית? לא עדיף לשים הכול על השולחן?
לא יודעת, אסף. חבל לי עליה. כל הכעס הזה לא מהלב.
למה את צריכה לסבול? חיבק אותה.
אולי כי אין עוד מי שיסבול.
ומה אם תגיד משהו לגילי?
נראה לי שלא תפגע בה. הילדה של שירי אין לה את זה בלב.
ובזה צדקה. תמר שפכה רעל רק על עירית, לא על גילי.
לילה. עירית סגרה את הלפטופ, נדהמה לראות את השעה אחרי חצות! סיימה את שארית התה הקרה, ניגשה לחלון. חבל שאסף לא כאן. נסע לנסיעת עבודה, אבל מחר יחזור. לפחות לערב של המסיבה יספיק. מעניין מה יפתיע אותה ואת גילי לא גילה, רק חייך, אמר: “יהיה לכן שמח.”
עירית חייכה שוב. כמה מזל יש לה איתו.
אמא! יום הולדת שמח לי! גילי זינקה לקפיצה גדולה על המיטה וחיבקה נשיקות את עירית הנרגשת. וגם לך! כי קיבלת אותי!
תודה! עירית חיבקה אותה בחמימות. יום הולדת שמח, מתוקה. תזכי לשנים טובות ואהבה.
הילדה הצטנפה אליה ושאפה ריח מוכר.
אני כבר גדולה?
בטח! עשר שלמות! אבל בשבילי, את עוד קטנה קצת
יופי! צחקה. קטנים כולם אוהבים.
את מרגישה חסרת אהבה פה?
עירית דגדגה את בילדה עד שהתרוממה קולות צחוק.
הגיע הזמן למתנות. פתחה את מגירת השידה. יש משהו במיוחד בשבילך.
גילי פתחה את הקופסה הקטנה.
אמא הביטה בעיניים גדולות מאירות. זה בדיוק הוא?
ממש, הנהנה עירית.
גילי שלפה בזהירות את החתלתול הקטן מזכוכית, ידעה שדניאל, הסבא, נתן אותו לעירית.
“בשביל הבכורה שלי” ככה אמר סבא?
נכון.
תודה רבה! כל כך רציתי להחזיק אותו. ליטפה את האוזניים הזעירות של החתלתול. אמא, אבל אני הבת היחידה
עירית חייכה, וגילי הביטה בה מתחזקת.
באמת? שאלה בלחישה. עירית הנהנה, גילי קפצה בשמחה, לוחצת את החתלתול בכף ידה, וקראה בקול, יש! אני אהיה אחות גדולה! אמא, בן או בת?!
עוד לא יודעת.
צפתה בילדה מנתרת בשמחה, דמעות על סף עיניה כמה חיכו לרגע הזה.
גילי נעצרה, הביטה בעירית.
זה היה מתנה הכי טובה.
עירית קמה מהמיטה, שלפה קופסה נוספת מהארון.
גם זה בשבילך.
שמלה יפהפייה ריגשה את גילי במיוחד.
ומתי כולם מגיעים?
עירית בדקה את השעון, נחרדה.
אנחנו חייבות למהר!
הספיקו הכול בזמן בצהריים כבר קיבלה גילי את האורחים, צחוקה מתגלגל ברחבי הבית.
איך הולך? תמר התמוטטה בכיסא, פונה לעירית.
טוב, אמא, גילי סיימה בהצטיינות את השנה, גם בקונסרבטוריון מצטיינת.
רק תעריכי מה שיש לך.
עירית נאנחה. יותר קשה להפטפט עם אמא. מזל שרעות הצטרפה, והשיחה עברה לסיפורי ילדים נעמה, הבת הבכורה, גם היא קיבלה תעודות הצטיינות, ודן נהיה אלוף מחוזי באיגרוף.
פתאום צעקה של גילי וכל הנשים פרצו לחדר הילדים. השמלה הלבנה הייתה מלאה בכתמים, גילי בכתה, עירית ישר אספה אותה.
רעות! עזרה ראשונה, מהר מהמטבח!
הבית הוקפץ, עזרה ראשונה ניתנה. רק נעמה, הבת של רעות, ישבה בשקט בצד, מביטה בגילי. אחרי הרגעה וחבישה, לקחה עירית את גילי לחדרה.
ספרי לי מה קרה.
ראשונה שתקה. ואז הרימה עיניים אפורות, ממש כמו של עיריתגילי חייכה חיוך קטן, מוחה דמעה בעזרת גב ידה.
זה בגלל שכולם הסתכלו עלי, ורציתי שתהיי גאה. רצתי מהר להראות לכולם את החתלתול, ואז… השוקולד נשפך מהעוגה של נעמה. אבל אני שמרתי עליו, אמא, לא נשפך עליו כלום!
עירית בדקה את כף ידה אכן, החתלתול מזכוכית נשאר שלם ויבש.
היא חיבקה את גילי עם השמלה המוכתמת, ולחשה:
החתלתול הזה הוא סימן. כל המשברים עוברים, והאהבה תמיד נשמרת. גם כשקצת נשפך מסביב, בפנים הכול עדיין שלם.
את באמת לא כועסת?
לא. האמת? אני גאה בך שאת שומרת עליו וגם בוחרת לשתף.
דפיקות בדלת. אסף הציץ, וכל האור שבעיניו נשפך עליהם.
בנות, בואו, יש הפתעה קטנה ליום הולדת…
הן ירדו במדרגות, ודלת הבית נפתחה ובפתח עמדה שירי, עם תלתלים רפויים, חיבוק גדול, ומתנה קטנה ביד.
גילי, מזל טוב. ואם תרצי, אספר לך פעם איזו מתנה אני קיבלתי כשנולדתי אחות…
גילי לקחה את ידה של העירית, בצד השני אחזה בשירי. רעות, תמר, אסף כולם התקבצו, והבית התמלא בצחוק וצלילים.
לא היה ברור מי בדיוק כאן אמא, מי אחות ומי בת, כי ככה זה במשפחות כל אחד נושא את האחר, שוב נוצצות הנשיקות והעיניים. החתלתול מזכוכית הונח באמצע השולחן, מחייך את החיוך הקטן השקוף שלו ולרגע נדמה שגם הלב המשותף של כולם קל וזך כמו זכוכית.
ברקע, הבלון האחרון התפוצץ, ושובל צבעוני התפזר באוויר.
אמא, אפשר שאשמור את החתלתול אצל המיטה כל לילה?
תמיד, מתוקה. זה סימן שבית הוא המקום שבו אף אחד לא נשבר, גם אם קצת נסדק לפעמים.
גילי חייכה, ולמרות הכתמים, רצה שוב לשחק.
כי יש בתים שאפשר לחזור אליהם גם אחרי שהלב נשבר ובסוף, לכולם יש חלק בלב הקטן והשקוף, שתמיד נשמר.
