אמא של אשתי התקשרה אליי בבוקר עם קול חמים ומפתה:
תבוא אלינו, תעזור קצת, באמת רק לשעתיים.
לא חשדתי לרגע. חשבתי לעצמי מה כבר יש, נחתוך קצת ירקות, נשתה תה, נסדר משהו קטן.
אבל כשתוך כמה רגעים עמדתי במטבח, מוקף בסירים ענקיים, ברשימת מטלות מתארכת ובמשפט האורחים יגיעו עוד ארבע שעות, הבנתי לא הוזמנתי לביקור, הוזמנתי למשמרת.
היא עמדה ליד הכיריים, בוחשת בקדרה הגדולה, הסתובבה אליי עם חיוך שנשמע לי פתאום מלאכותי.
אה, הגעת! איזה יופי שהצלחת. תשמע, בסוף יהיו לנו יותר אורחים ממה שתכננו. משהו כמו עשרים איש. צריך להכין דגים, שלוש סוגי סלטים, בשר, לסדר שולחנות
עמדתי בפתח הדלת עם הגקט עליי.
עשרים איש? אמרת שצריך עזרה לשעתיים…
לשעתיים! היא נופפה ביד בביטול, כאילו הדיון סגור. אם נעשה ביחד נתקדם מהר. תיכנס, תוריד מעיל, הסינר שם, בוא נתחיל בסלטים
חכי רגע, הנחתי את התיק, אבל לא הורדתי מעיל. חשבתי שזו תהיה עזרה ממש קטנה. יש לי גם תוכניות להמשך היום.
היא הפכה את המבט, התקשחה.
איזה תוכניות? המשפחה זו התוכנית שלך. אנחנו מכינים עכשיו שמחה, ואתה חושב על עצמך.
הנה הגיע הטון הזה. הטון שמרמז, שדעתי לא נחשבת, ומצופה ממני פשוט להסכים.
הייתי עוזר בשמחה אם היית אומרת מראש. אבל קיבלתי מידע אחר.
סליחה שלא תיארתי כל פרט! הסתובבה חזרה לסיר. חשבתי שאתה מבין שחגיגה דורשת עבודה של ממש. או שאתה חושב שבגיל שלי אני צריכה לשבור את הגב לבד?
הכרתי את השיטה: אשמה, לחץ ואתגר.
יכולתם גם לשאול עוד אנשים. או לפחות להודיע.
היא הסתובבה אליי בחדות.
למה להזמין אחרים? יש לנו חתן במשפחה! או שאתה שכחת כבר מה זה משפחה?
באותו הזמן, הבן שלה בעלי ישב בסלון עם הטלפון, הטלוויזיה ברקע. הוא שמע הכל, אבל לא התערב.
אני לא מסרב לעזור, אמרתי. פשוט לא היה תיאום ציפיות. זה לא הוגן.
תיאום ציפיות! היא פתחה ידיים. שמעתם? אני זו שלא תיאמה נכון! ביקשתי עזרה, והוא עושה לי דרמות. זה הדור הצעיר הכל מגיע להם, ואין טיפת מצפון.
משהו בי הצטמק. אם אלך יהיה פיצוץ. אם אשאר אעבוד קשה ואזכה לעוד הערות.
טוב, נשמתי עמוק. אעזור עם הסלטים. יותר מזה לא אוכל להישאר.
היא נראתה כמעט נעלבת.
כלומר, אני אחלק בעצמי את כל המנות?
אפשר לארגן את זה אחרת. לבקש גם מהבן שלכם לעזור.
הוא גבר! היא התרעמה. המטבח זה לא המקום שלו, יש לו תפקיד אחר.
איזה תפקיד? לנוח על הספה?
זה לא עניינך! קולה התחדד. באת לעזור או לעשות דיונים פילוסופיים?
הורדתי את המעיל, שמתי סינר, התחלתי לחתוך ירקות. היא אישרה והמשיכה למה שבישלה.
אחרי זמן, חזרה שוב:
כשהאורחים יגיעו, תוכל להחליף בגדים, נכון?
אני לא מתכוון להישאר. אעזור ואסע.
היא הניחה את הכף.
מה זאת אומרת תלך? מי יקבל את פני האורחים? מי יחלק להם אוכל?
את. או הבן שלך.
הוא יבדר את האורחים. הוא המארח.
איזה מארח שבחיים לא נגע בצלחת.
אז הגברים מצחיקים, והנשים משרתות?
ברור! אחרת מה? נהיית פתאום פמיניסט?
אני פשוט לא מבין למה מצפים ממני להיות עובד חינם.
חינם?! כמעט צעקה. אתה חתן! אנחנו משפחה! או ששכחת מי עזר לכם לקנות את הדירה?
הנה האס הקבוע. הכסף שהחזרנו כבר מזמן, אבל בשבילה זה נצח.
החזרנו הכול, עניתי בשקט.
ומה עם תודה? ומה עם הכרת הטוב?
הנחתי את הסכין.
רוצה שארגיש אסיר תודה כל החיים?
רוצה שתתנהג כמו בן אדם. כמו בן משפחה. לא כמו פועל בשכר.
אבל בפועל זו בדיוק ההתנהגות כלפיי. רק בלי תשלום.
היא זרקה את המגבת.
די! תעשה מה שבא לך, אבל אל תעזוב עד שאתה מסדר שולחן!
הסתכלתי עליה. פתאום קלטתי לא משנה כמה אוותר, כלום לא ישתנה.
לא, אמרתי בשקט. לא.
מה אמרת?
אמרתי לא. אני הולך.
הסרתי את הסינר, הרמתי את התיק, שמתי מעיל.
אין לך אומץ! קולה רעד.
בעלי יצא מהחדר.
מה קורה פה?
הוא הולך! הצביעה עליי.
מה אתה עושה? שאל אותי.
שאל את אמא שלך למה ביקשה עזרה לשעתיים, ומצפה שאעבוד בשביל עשרים איש.
אבל היא אמרה שזה לא הרבה…
עזרה זה עזרה רגילה, היא התערבה. לא להתבטל סביב הסלט!
זה חוזר כל פעם, אמרתי. וכל פעם תזכורת על הכסף.
פשוט תעזור, נופף בידי.
ואתה? למה אתה לא חותך? למה אתה לא עוזר?
זה לא תפקיד של גבר.
צחקתי מתשישות ומעלבון.
מובן. תסתדרו לבד.
פניתי לדלת.
אם תלך אל תחזור יותר! היא צעקה.
בסדר.
ויצאתי.
בדרך ברכב הידיים רעדו לי. הטלפון צלצל, לא עניתי.
בהמשך קיבלתי הודעה:
תחזור מיד.
עניתי:
אני לא עוזר חינם.
בערב ישבתי בבית עם תה. לא עניין אותי מה יגידו עליי.
בעלי חזר מאוחר.
אתה מבסוט? כולם חושבים עליך לא טוב.
ומה אתה חושב?
הוא שתק.
הייתי צריך מישהו שיתמוך בי, אמרתי. לא עמדת לידי.
השתררה שתיקה.
שבועיים אף אחד לא התקשר. ואני הבנתי דבר אחד:
לפעמים, לעזוב יותר חשוב מלהישאר.
גם אם כולם מאחוריך זועקים שטעית.
