מימי ילדותי, הייתי אדם שמסוגל להושיט יד אפילו לאויב בשעת צרה. אף פעם לא חשבתי שאימי של בעלי יכולה להיות כזאת. למרות כל הדעות הקדומות על יחסים עם החמות, החמות שלי תמיד הייתה אישה מיוחדת, נדיבה ומנומסת. אך לפני שנים רבות, קראה לה צרה היא חלתה במחלה קשה ונאלצה להתאשפז. גם לאחר השחרור מבית החולים הייתה זקוקה לשיקום ארוך ומתמשך.
בלי להתייעץ עם בעלי, החלטתי להביא אותה אלינו לבית בירושלים, כדי שנוכל לטפל בה בכבוד ובאהבה. הייתי משוכנעת שבעלי ישמח שאני דואגת כך לאמו, אך בדרכנו הביתה החמות שלי ישבה שקטה, קודרת, כאילו רצתה לשאול משהו אך חסרו לה המילים והאומץ לפתוח את הפה. כשהגענו, עזרתי לה להשתקע במיטה שהכנתי עבורה, והלכתי להכין לה מרק עוף חם. רציתי לשמח הן את החמות והן את בעלי ולעשות טוב לכולם.
אבל למרבה הצער, כשהבעל חזר מהעבודה, הכול השתבש. הוא ראה את אמו במיטה ושאל בכעס מדוע “הטפיל הזה” נמצא בביתנו ורצה לגרש אותה מיד, ואני בקושי הצלחתי לעצור אותו. אלמלא הייתי שם, בעלי באמת היה זורק את אמו מהבית שלנו. אנחנו עדיין נשואים, אך ההתנהגות שלו באותה תקופה הותירה בי אכזבה עמוקה מאוד, ואין יום שאני לא חושבת על כך בלב נכאב, בתוך שקט של זיכרון.
