החדר המיותר
אז תקשיב, אני מגיעה אתמול הביתה מהעבודה עם שני גלילי טפטים ביד, נכנסת במסדרון, ובעל שלי, רמי, שם אותם על הרצפה בלי להסיר נעליים, דוחף בכתף את הדלת של החדר המיותר ההוא שתמיד נדחסים בו כל הדברים שאין איפה לשים והיא לא נפתחת עד הסוף. משהו רך חוסם אותה.
הוא נושף כזה, ברור שהוא עצבני מהעבודה, ואומר לי באכזבה, למרות שאני בכלל במטבח, “נו מה, שוב פעם זה?”
בחדר את מכירה, הכול תפוס: שקיות בגדים, קופסאות מפורקות ממוצרי חשמל, מזרון ישן שמוצמד לקיר, מדף עומס בצנצנות, ספרים וכבלים. חור קטן בין ההכל, שמוביל לחלון שעל אדן שלו יש קופסת קישוטים לחנוכה, מלאה אבק.
אני מגיחה מאחוריו, מנגבת ידיים במגבת מטבח.
“קנית כבר את הטפטים?” אני שואלת, בודקת שהכול כמו שהשארנו, למרות שיש לי תחושת בטן שתמיד נוספו שם עוד כמה דברים.
“קניתי, וגם צבע, וגם שפכטל,” הוא אומר. “אבל צריך קודם לפתוח את הדלת כמו שצריך.” ומעביר את הגלילים הצידה כדי שלא יפריעו.
אני פשוט מתכופפת, מושכת את אחת השקיות ומזיזה אותה. רמי סוף סוף יכול לדחוף את הדלת.
“יאללה, תרד על זה כמו שצריך,” אני אומרת, “היום מפנים הכול, מחר מתחילים עם הקירות, וזהו. בלי דחיינות.”
הוא מהנהן, אבל אני רואה עליו, כל הגוף שלו מזדקר כזה. הרי ה”דחיינות” שלנו היא השיטה לא לריב. עד שהחדר לא צריך אף אחד, לא צריך להחליט למי הוא באמת.
ואז מהמזווה שומעים את דנה, שגרה איתנו כבר שנה שנייה מאז שנשארה בלי אמא ודירה אחרי שמכרנו לה את החדר. היא עדינה, שקטה, כמעט לא מרגישים אותה בדירה מן שקט כזה שממלא אוויר אבל משנה הכול בבית.
“אפשר לעזור?” שואלת דנה. “רק תגידו מה אפשר להזיז.”
היא תמיד במצב כזה שמותר לה כמעט הכול כאילו נשארה בהילוך נמוך שלא מפריע, אבל עדיין קיימת.
“אפשר להוציא הכול,” אני עונה מהר מדי, ואז מתקנת: “טוב, כמעט הכול.”
רמי זורם פנימה, דואג לעקוף את הקופסה שעליה כתוב “כבלים”. מנסה להזיז את המזרן, שנתקע במזוודה ישנה.
“תחזיקי רגע,” הוא מבקש. אני תופסת את המזרן, הוא שולף את המזוודה היא כבדה, קצוותיה שפשופים, ועל המנעול מונחת חתיכת חוט ברזל מגולגל.
“של מי זה?” הוא שואל בשקט.
“של אמא שלי,” אני לוחשת, כאילו המזוודה מסוגלת לשמוע.
בינתיים דנה נכנסת, מחזיקה ערימת עיתונים קשורים בחוט.
“להעיף?” היא שואלת.
“כן, עיתונים כן,” רמי אומר, “רק לשים בשקית שלא יתפזרו.”
הוא מניח את המזוודה ליד הדלת, וברגע אוטומטי מנסה לבדוק אם הברזל נפתח. רואה שאני מסתכלת, מחליט שלא.
“עזוב, אחר כך,” אני עוצרת אותו.
“רוני, סיכמנו היום,” הוא לא מוותר.
אני מתעלמת, מוציאה את קופסת הקישוטים מהחלון ומעבירה אותה למסדרון, כאילו זה יותר דחוף מהעניין שלו.
דנה פותחת שקית אשפה ומתחילה לערום שם את העיתונים. הרעש של הנייר מרגיז את רמי עוד יותר מהבלגן.
הוא לוקח קופסה מקרטון שכתוב עליה “אלי בית ספר”. הסלוטייפ המסכן כבר משוחרר. הוא פותח בפנים מחברות, תעודות, סרגל פלסטיק, וחולצת פסים קטנה עם מספר בגב.
הוא נעצר. זה בול על הגיל הזה צעיר, כבר לא תינוק, אבל עדיין אוהב בגדים צבעוניים.
“זה” הוא מתחיל.
אני מציצה אליו.
“אל תיגע בזה,” אני אומרת בשקט.
“למה?” הוא לוחש. “אנחנו בכל מקרה”
המשפט נתקע, “הוא לא יחזור” כבד מדי להגיד אפילו לעצמו.
דנה מרימה את הראש.
“איתי התקשר אתמול,” היא אומרת בזהירות. “שמעתי את רוני מדברת איתו.”
אני מסתובבת מהר.
“האזנת לנו?”
“דווקא לא,” היא מרימה ידיים, “פשוט דיברת קצת בקול. שאל מה שלומך.”
רמי מבליע את הנשימה הבן שלנו, איתי, גר בעיר אחרת, שוכר דירה, מדבר איתנו שלוש פעמים בשנה. כל פעם כזה סיפור, רוני מתכוננת לזה שבועיים, כאילו זה מבחן בגרות. בשבילה החדר הזה “שלו”, למרות שאין בו גם מיטה.
“ומה הוא רוצה?” הוא שואל.
“הוא אמר שאולי יבוא באביב.” זה נאמר יבש, כמו משפט שיודעים לדקלם.
רמי שם את הקופסה על הרצפה, לא סוגר החולצה המתנפנפת ממתינה להתייחסות.
“אני הופך את החדר למשרד,” הוא מטיח. “נמאס לי לעבוד במטבח. נמאס לי שאין לי איפה לסגור דלת.”
היא מסתכלת עליו כאילו הוא אמר לזרוק משהו חי מהחלון.
“משרד” היא חוזרת, “ואם הוא יבוא? איפה יישן?”
“על הספה, כמו אנשים. הוא מבוגר.”
דנה משתעלת, מנומסת: “אפשר כורסה נפתחת, יש קטנות כאלה.”
“רוני,” רמי רוצה לצעוק זה לא הספה העניין. היא שומרת על החדר כאילו זו הבטחה, והוא בכלל לא מבטיח.
הוא פותח עוד שקית מלא מעילים וצעיפים, פותח אותה, מגלה בסוף כלים מעבודה: פטיש, מברגים, סרט מדידה, קופסת ברגים.
“זה שלי,” סוף סוף משהו ברור.
“את זה משאירים,” היא מחייכת כאילו עשתה לו טובה.
דנה מוצאת שולחן מתקפל מאחורה, מנסה לפתוח הוא רועד.
“נזרוק?” שואל רמי.
“בקשה, חכה. הוא עוד”
“עוד מה, רוני? עוד יעשה אבק? אנחנו לא מוזיאון.”
פתאום הוא מתחרט, רואה שהיא מתכווצת, שותקת ומכניסה באופן עיוור ספרים לקופסה.
“אני לא מוזיאון,” היא לוחשת. “אני פשוט”
היא משתתקת. האצבעות שלה בורחות כשהיא סוגרת קרטון. הוא בא להגיד משהו, אבל דנה כבר מצאה תיקיות קרטון.
“פה יש ניירות,” היא מודיעה. “לא יודעת לאן.”
רמי פותח. בפנים ערימת מכתבים ותמונות. על המכתב הראשון הכתב של רוני, לא לו.
הלב שלו מתכווץ.
“מה זה?” הוא שואל.
היא נראית עייפה-שקופה, רגע לפני שוויון נפש.
“זה ישן,” אומרת סתם.
“למי?” הוא בקושי נושם מהמכתב ביד.
דנה מסתלקת למסדרון: “אני אשים מים לתה.” משאירה אותם לבד בין הקרטונים.
“של עמירם,” אומרת רוני, לא מחכה שישאל. “אתה זוכר אותו.”
רמי זוכר. חבר מהלימודים, לפניו, שם מזמן. אחר כך התחתנו, הולידו את איתי, התגלגלו יחד. עמירם שם ישן נטול משקל.
“למה לשמור?” רמי לוחש.
“לא יכולה לזרוק. זו חתיכה ממני.”
“ואת שומרת את זה כאן, בחדר שלא נוגעים בו כמו הכול.”
היא מתקרבת, לוקחת את התיקיה מהיד.
“די לעשות עצמך הקדוש,” אומרת. “יש לך בתיבה ההיא טופס מעבר שלא הגשת. ראיתי.”
הוא מופתע.
“איזה טופס?”
“למעבר עבודה לתל אביב. הדפסת, חתמת, החבאת. וגם על זה ‘אחר כך’.”
הוא כועס, מתבייש. באמת רצה פעם לעבור, כשעבודה הייתה קשה, אחר כך פחד.
“זה לא אותו דבר,” הוא אומר.
“אותו דבר,” היא מנידה ראש. “הכול דוחפים לפה את התוכניות שלך, את הפחדים שלי.”
העיניים שלו בורחות לקרטון של איתי.
“גם את איתי”
“אל תעז,” היא עצבנית.
“אני לא עליו, עלינו. מחזיקים לו מקום הוא כבר מזמן חי את החיים שלו.”
היא מתיישבת על קצה המזרן, הברזל בו חורק. “אתה חושב שאני לא יודעת? אני יודעת. אבל אם אשחרר יישאר רק חלל.”
הוא מתיישב מולה, על קופסה קשה.
“גם לי ריק,” הוא לוחש. “אני פשוט לא שומר מכתבים.”
היא אוספת את התיקיה.
“אתה חושב שזה על עמירם? זה על החיים שחשבתי שאולי יכולתי לחיות אחרת. לא אשמתך. סתם לפעמים מפחיד להרגיש שהכול התרחק.”
הוא שותק, רואה אותה פתאום באמת לא רק האישה ששומרת חדר, אלא אישה שמפחדת להתמודד עם מה שלא ישוב.
דנה חוזרת, גב כפוף, מחזיקה כוסות תה.
“לאן לשים את זה?” מרימה עיניים לתיקיה.
רוני פתאום אסרטיבית, “אל תנסי להציל אותנו, דנה.”
דנה עוצרת, מהנהנת.
“אני לא מצילה, פשוט חיה כאן, וגם אני רוצה לדעת מה קורה.”
רמי רואה שגם לדנה, החדר הזה הוא מוקפא-בזמן. מחכה שמשהו ישתנה, שכבר לא יהיה מקום בשבילה.
“אנחנו עושים חדר לא על חשבון אף אחד, בשביל לחיות,” הוא אומר בזהירות.
רוני קמה.
“בואו ככה: היום מחליטים מה נשאר ומה לא.”
רמי מהנהן, “משרד, וגם מקום אירוח, שאיתי יוכל לבוא, וגם שדנה, כשתצטרך, תוכל רגע להיות לבד.”
“לא באמת צריכה, אבל לפעמים כן, שקט,” דנה מחייכת.
רוני שולה סרט מדידה: “בואו נמדוד. שולחן ליד החלון, ספה נפתחת צמודה לקיר”
רמי מופתע כמה מהר היא מתארגנת, אבל זו הדרך שלה להתמודד.
מתחילים. רמי זורק שקיות בגדים החוצה. רוני ממיינת ספרים: חלק לתיבות “לתת”, חלק למדף בסלון. דנה אורזת צנצנות “שיהיה, פתאום צריך”.
“לא צריך צנצנות,” רמי צוחק.
“צריך! אני עושה בהן ריבה.”
“עשית ריבה לפני שנתיים”
“אולי אעשה השנה, אם יהיה מקום.”
הוא שותק ברור שזו לא הריבה העניין.
בערב, סוף סוף רואים ריצוף. בפינה קופסת תמונות. רוני יושבת, עוברת עליהן.
רמי מתיישב לידה.
“להשאיר?” הוא שואל.
“כן, אבל לא כאן. ששום דבר לא יהיה סוד.”
היא לוקחת כמה, מניחה בנפרד על אחת איתי כילד, אדום לחיים, על אחרת היא ורמי, צעירים, לפני בית שבנו פעם.
רמי מסתכל, “פעם חשבנו שהכול יהיה ברור.”
רוני מחייכת בקצה הפה. “פעם היה לנו מלאי: מלאי כוח, מלאי זמן, מלאי חדרים.”
דנה מביאה את המזוודה, היא סותמת מעבר.
“מה עושים איתה?”
רוני בודקת. “פותחים.”
רמי לוקח פלאייר, מסיר את החוט. בפנים צעיפים של אמא, אלבום ישן, מכתבים, בסוף שמיכת תינוק מקופלת.
רוני תופסת, עוצמת עיניים.
“זאת שלי. לקחו אותי בה מהבית חולים.”
רמי נרגע, לא קבר ולא ויכוח רק פשוט.
“נשאיר?”
“לבד לא את כל המזוודה. קופסה קטנה, ונשים גבוה לזיכרון, לא למגורים.”
דנה בשקט, “לשים פתק? שלא תנחשו עוד שנה מה זה.”
רמי מביט ברוני. היא מהנהנת.
“נרשום: ‘של אמא’. וזהו.”
הם אורזים שמיכה, אלבום, כמה מכתבים בקופסה, השאר נזרק. רואים שקשה לה, אך היא מתקדמת.
רמי שם את הקופסה על המדף הגבוה “פינת זיכרון”. למטה במסדרון מסמכים, חולצות עונה. לא יותר.
“חוק,” רוני מדקלמת כשמתיישבים. “מה שמכניסים שמים שם, לרשום ולתת תוקף. כל שנה עוברים.”
רמי נדהם.
“תוקף?”
“שלא ניכנס לביצה, וכל מי שמכניס אומר למה, לא מניח סתם.”
דנה מוסיפה: “ושואל את כולם.”
רמי מסכים.
למחרת רמי קורע את הבלטות הישנות, כואב לו הגב אבל בראש שקט. רוני מתפזרת שפכטל על הקירות, לבן בקצה אף. דנה מנקה חלון, מסירה שכבות אבק.
בערב מתקינים מנורה חדשה הכול שלושתם, כמו צוות. רוני מחזיקה ביד סרט בידוד, דנה פנס כי עדיין אין אור.
“תדליק,” רוני קוראת.
רמי עולה לדודיה לוחץ על הפקק. האור דולק, חלק, לא רועד. זה לא עוד מחסן זו כבר באמת חדר.
מקטינים שולחן ליד חלון, רמי משים את המחשב, אינו נדבק למטבח יותר. רוני קונה ספה נפתחת חמודה, דנה מניחה מנורת שולחן בצד ליד קופסת “של אמא”.
רמי זורק את השקית האחרונה. במדרגות, הוא לוקח נשימה. הבית שקט, אבל כבר לא ריק.
הוא חוזר הדלת נסגרת מאחוריו, רואה את רוני עומדת מול החלון, מביטה על השולחן.
“נו?”
היא מחייכת.
“נראה שהחיים חוזרים.”
דנה חולפת “אם איתי יבוא, אני אזוז”
“מה פתאום,” רוני עוצרת אותה. “זה לא של אחד או של שניים. זה של שלושנו. ואם מישהו ירצה להישאר או לעזוב מדברים, לא מטמינים.”
רמי ניגש לכפתור, מכבה את המסדרון, מדליק את החדר. רואה כתם אור נעים, שולחן ליד החלון, ספה פתוחה, קופסה מסודרת על המדף.
“סיכמנו.” הוא לוחש.
רוני מהנהנת, ולפני שהיא יוצאת, מזיזה את המנורה שיהיה ישר. תנועה קטנה, אבל חדשה לא להיאחז בעבר, אלא לטפח את מה שיהיה.
