הסערה עטפה את חיפה בלבן, כמו בימים של חורף ישן בהם השמים נצבעים אפור-עופרת והרוח נושכת עצמות כאילו היא יודעת כל חטא וסוד בלב העוברים ושבים. הרחובות הצרים התרוקנו במהרה, האורות בחנויות נדלקו בזו אחר זו, ואביעד אדום בן-צבי פסע לאיטו לביתו, מגפיו הכבדים חורצים שבילים של שלג רך, כל צעד מהדהד רחוק מדי בבדידות ההיא.
אביעד, שני מטרים גובהו ועורפו עטוף בזקט עור שחור וישן שצלקותיו מספרות רק חלק מסיפור הגבר שלובשו, נראה בדיוק כמו הדמות בה מזהירים אימהות את בנותיהן ברחוב: מבטו חתום, גופו מאיים, נושם את הלילה כמו אחד שיום אחד עוד היה מסוכן, גם כשכל כוונתו רק לשוב הביתה בתום יום בעסק לתיקון אופנועים שעמד ריק מלקוחות מפני הסערה.
פעם, החשש שראה סביבו סיפק אותו. פחד היה שליטה, שליטה היתה הישרדות אבל הגבר הזה נקבר עמוק, ונשאר ממנו רק צל שאיש לא שמר לספר עליו, כל עוד הוא מתקן מנועים משומנים ומשלם בזמן את דמי השכירות.
הסמטה הקטנה בין הפלאפלייה לבית המרקחת, זו שכולם בחיפה קראו לה מסלול קצינים, היתה הקיצור של אביעד; סמטה מלאה פחי אשפה, שלוליות קפואות וריח חמוץ של שמן ואשפה ישנה. כשהתקרב, משך את הצווארון אל הלחיים, תחושת סכנה ישנה עלתה בו מבלי שנקרא לה; החוש שהציל אותו אלפי לילות לפני כן.
התשובה לא בוששה לבוא.
היה זה קול חנוק, דק, בקושי נשמע מעל שאגת הרוח אך מספיק אנושי כדי שלא יתעלם ממנו. בכי קטן, תחינה חרישית שלא התאימה לא לסמטה הזו ולא ללילה כזה.
בבקשה אל תעשה לנו רע.
אביעד נעצר, מגפו גולש לאורכו בשלג, נשימתו סוערת בין שפתיו בעוד עיניו מתרגלות לחשכה. שם, בין פחי האשפה, הצטנפה ילדה לא בת יותר משמונה, אוחזת בתינוק עטוף בבד דק מדי להועיל במזג אוויר כזה. פניה אדומות מהרוח והדמעות, שפתיה רועדות, והפחד בעיניה הפך לדבר אחר כזה שנלמד, לא נחווה.
המבט הזה היה מוכר לו. לא מילדים, אלא מגברים שעמדו מול חומת הרחמים שכבר מעולם לא תיסדק שוב.
אני לא אפגע בכן, אמר בקול רך עד שכמעט נבלע ברוח, כורע בזהירות שלא להטיל צילו הענק מעליהן, ידיו פתוחות וחשופות כמו שלימדו אותו פעם כשעוד היה חשוב לדברר פיוס ולא עקשנות.
הילדה הנידה ראשה בחוזקה, חובקת את התינוק עוד קרוב יותר. פעוט שבכה חלש, אצבעותיו הקטנות נאחזות במעילה כאילו הבינה שאך היא חוצצת בינו לבין עולמות זרים.
קוראים לי אביעד, המשיך, ואמר כל מילה במאמץ אמיתי. את קופאת כאן, אני רק רוצה לעזור.
היא בלעה רוק, קולה מתפצח כשהצליחה ללחוש, אל תיתן להם לקחת אותו.
את מי? שאל, אף שכבר ידע בליבו.
האנשים הרעים, שפתיה רעדו. אמא אמרה שהם יחזרו.
הפעוט החל בוכה בקול, הרעב והקור גוברים, ובעוד מבלי משים, הסיר אביעד את הזקט הכבד שלו ופרס אותו כלפיהן בשלג כמתנה, בלי כפייה.
אחרי שקט ארוך, הנהנה הילדה קלות.
אני נטע, לחשה. וזה אח שלי, יאיר.
אביעד לא נגע בהם מיד, לא מיהר, לא פיזר הבטחות אבל ידע בלב מפורש: אם ילך עכשיו, לא יהיו להם יותר בקרים.
הוא הרים את יאיר בזהירות כאשר זרועותיה של נטע כשלו, התינוק מתרפק לחיקו ושקט מהמגע הזר אך חם. כשראתה שנטע עדיין נאחזת באוויר הסכנה, הושיט אביעד את זרועו; היא תפסה בו, רועדת אך נחושה, כי פחד לא מבטל אחריות כשאת בת שמונה והעולם הטיל עליך לגדול טרם עת.
הדלת לקפה נחמה נפתחה במכה תחת כתפו. אור וחום שטפו עליהם כמו חסד; וכל הסועדים עצרו, כפיות נסקו, מבטים מירקו באוויר קפוא על גבר גדוש קעקועים עם שני ילדים. אחריהם התעשתה רבקה, המלצרית, ניגשת מיד, פורסת שמיכות על נטע שמברכיה קרסו לרצפה סוף סוף.
שוקו רותח נשפך אל הספל, חלב חמים מחיה את יאיר. אביעד התיישב מולם, שותק, עוקב למה שידע היטב: תהליך בלתי הפיך החל.
באותו לילה ישנו השניים אצלו בסלון, עטופים בשמיכות מושאלות, והוא נותר ער, מאזין לשקט שלא היה בשום פנים דומם כי העבר שלו הדהד בבית יותר חזק מקולותיהם.
בבוקר, במכתב מקופל בילקוטה של נטע, התבררה האמת. מסמך שחרור מגמילה, על שם מרים שדה, שם שלא שמע כמעט עשור אך כתב ידו צרוב בזיכרון אותה נערה ששוליה נשחקו בין עשן ומבטי אופנוענים.
היא היתה אמם.
והיא נעלמה.
הרווחה הגיעה מהר מדמיון אדיבים אך נוקשים, מחייכים בלי עיניים, חופרים בשאלות כמו בפצעים, ואומרים מועדון גולגולות הברזל באותו טון שבו אומרים סכנה. החדר נאטם, החשד נעשה כבד.
הם בטוחים פה, אמר אביעד, קולו איתן, כשנטע נאחזת בחולצתו מאחור.
שלושה ימים חלפו ומרים הופיעה לא שבורה, לא מפויסת, רק מרירה, מאשימה את אביעד בחטיפת ילדיה, צווחת מתחת לבית עד שהמשטרה הגיעה, נטע מתייפחת, יאיר צורח, ואביעד עומד בינם לבין הסערה.
מה שאיש לא חזה לא קציני המשטרה, לא העובדים הסוציאליים, לא מרים עצמה היה שדווקא נטע תקדימה, קולה רועד אך חותך.
היא עזבה, אמרה. היא בחרה בסמים. הוא בחר בנו.
החדר קפא.
בית המשפט נמשך חודשים.
עדויות נערמו.
רבקה העידה.
מורים סיפרו על נטע החדשה.
רופאים ציינו את עליית משקלו של יאיר, את ביטחונו.
ובסוף, השפל מרים נפלה שוב, נעלמה מאחורי הבטחות ריקות. בפסיקה שפורסמה עד דרום הארץ, הוענק לאביעד אפוטרופסות קבועה לא בזכות דם, אלא בזכות בחירה, עקביות, ובזכות הקול של הילדה.
כשפסע אביעד מבית המשפט, יד נטע בכף ידו, יאיר רוכב על כתפיו וצוחק לאוויר הקר, לא ראו עוד הבריות אופנוען.
ראו אבא.
ורוח הצפון פיזרה אותה אגדה ישנה שמפלצות תמיד נראות כמפלצות.
לקח חיים
לפעמים העולם מלמד ילדים לפחד מהלא נכון, כי טוב אינו עטוי תמיד פני שלווה, וגאולה מבקשת דם יזע ופרצים אך אהבת אמת נמדדת לא במה שהיית, לא במראך ולא במה שאיבדת, אלא במי שתגן עליו גם כשזה יעלה בך הכול.
