הוא חשב שהם עניים עד שגילה מי היא באמת!
לעולם אל תשפוט ספר על פי הכריכה שלו. הסיפור הזה מוכיח זאת בדרכים משונות במיוחד.
חנות תכשיטים קטנה בלב תל אביב, מדפים מנצנצים משעונים שיצאו מזמן מחלום, ניחוח בניחוח של נס קפה טרי. מנהל החנות, בחולצה לבנה מגוהצת, מביט בזוג הצעיר בעיניים קרות וחסרות סבלנות. הוא עומד בידיים שלובות, נוקשה כמו עמוד ברחוב דיזנגוף. על הצעירה והבחור הלבושים בקפוצ’ונים גדולים ונעלי סניקרס פשוטות, תלויה אווירה אחרת כמעט שקופה.
המנהל מחווה בגסות אל דלת היציאה:
“פה זה לא מסלול לטיול של תיירים. אתם הולכים עכשיו, או שאזמין את השומר שילווה אתכם החוצה.”
הבחור, לבו בוער, כמעט מתפרץ אבל הצעירה נוגעת בכתפו ברוך, עוצרת אותו. עיניה פוגשות את עיני המנהל, לא מהססות אפילו לרגע.
המנהל חורק שפתיים:
“לא מעניין אותי על מה אתם חולמים. לכאלה אין כניסה לכאן.”
ידו של המנהל גולשת מתחת לדלפק, מחפשת את הכפתור האדום, כמו חיפוש אחרי פתח במבוך של לילה ללא ירח. הצעירה שואפת אוויר ומוציאה מכיסה כרטיס קריסטל שקוף המשקף את אורות העיר, ומניחה אותו על חלון התצוגה. בחנות מתפזר צליל פעמון עתידני אולי קול של ים ומדבר גם יחד.
המנהל קופא. באותו רגע, הטלפון הנייד שלו מרקד מהשולחן, רוטט באימה. על המסך נכתב: “מנכ”ל קו אישי”. המנהל מרים מבט, פניו מתרוקנות מצבע כמעט כמו קירות בית חולים.
הצעירה מתקרבת, חיוך קר כמו שיש מרחף על שפתיה:
“נו, תענה. תגיד לו למה סירבת למכור לבעלת הרשת החדשה.”
אצבעותיו רועדות כשהוא נוגע בנייד, הקול שלו נסדק כמו חלון בחרמון:
“הלו?… כן, אדון מנכ”ל… אני… לא ידעתי…” מעברו השני, עונה קול חלול: “אתה מפוטר מיד וללא אפשרות שיבה. הנח את המפתחות ושלום.”
הצעירה פונה לבן זוגה, פניו הלבנות כמו גבינת צפת:
“סליחה, עֹפֶר, התכוונתי לספר לך את זה אחרי ארוחת הערב. אבל כנראה שההפתעה הקדימה. אתה רוצה לבחור משהו מיוחד?”
מבלי להביט אפילו לאחור, היא פוסעת הלאה, מותירה את המנהל, שכבר משיל את תג הזהב שלו, עומד והעתיד שלו מתפורר לאבק חלומי של פנסי תל אביב.
מוסר השכל: ערך האדם לא תלוי במחיר התווית שעל בגדיו. אבל לפעמים הצדק פסיעה לו ברחובות כשכולם נרדמים ומופיע דווקא כשאף אחד לא מוכן.
