הוא זיהה מיד את אמא שלו
הם בחרו את הווילה הזו בדיוק כדי ששום דבר לא יבלוט. מקום שהכול בו מתוכנן עד הפרט האחרון, מבריק, בשליטה: שנדלירים מבדולח נתלו כמו כוכבים מאולפים, מפות בצבע שנהב שלא ניכרת עליהן קמט, כוסות שמפניה מסודרות בטור כמעט צבאי. לא באים לכאן כדי להרגיש. באים להיראות.
לחייך בזמן, ללחוץ את הידיים הנכונות, לצחוק ממשפטים שאף אחד לא באמת צוחק מהם. במרכז הריקוד החברתי הזה, הלך אילן לוין כאילו היה בבית: בלי חיפזון, בלי היסוסים, בטוח שהקרקע לעולם לא תישמט מתחתיו. הוא לבש חליפת טוקסידו מחויטת, שעון יקר להפליא שכמעט יכל היה לרכוש דירה בתל אביב. לצידו, החזיק ביד ילד קטן. אולי בן שמונה, אולי שבע. רזה, שקט מדי יחסית לגילו. הייתה בו יופי עדין: שיער חום מסורק בקפידה, חליפת ילדים קטנה, פפיון רציני מדי. אך בעיקר עיניו. עיניים שצפו תמיד, אך לא התמקדו בכלום, כאילו למדו לאמץ מרחק מהעולם.
באותו ערב באו לברך את אילן. קראו לו “מר לוין” בעירוב של כבוד וקנאה. ברכו אותו על האימפריה שבנה, על הרכישה האחרונה, על הנדיבות שהתפרסמה בעיתונים. הוא ענה במשפטים קצרים, מדויקים, מהודקים. וכששאל מישהו את השאלה שכל הנוכחים בערב שרצו לשאול, השאלה הרכה והאכזרית גם יחד, חייך חיוך דק:
ומה עם יותם? איך יותם?
החיוך של אילן הפך בהיר עוד יותר.
הוא בסדר, תודה.
הוא מעולם לא אמר מעבר לזה.
כי יותם היה “הבן שלא מדבר”. הילדים שניסו לתקן, לקנות, לשקם. רופאים, מטפלים, בתי ספר מיוחדים אילן השקיע הכול. הכול. כמו שמנסים לטייח סדק בקיר. אבל הכסף, ההבטחות, המומחים כל אלה לא הצליחו לגרום לילד לדבר. הדממה נותרה עיקשת, כמעט מתריסה. אפשר היה לשמוע לחישות.
אמרו שהוא לעולם לא ידבר.
אמרו, בכתפיות מורמות ובחצי חיוך, שיש דברים שלא ניתן לקנות.
אילן למד לחייך אל המשפטים האלו כמו אל בדיחה רעה. בפנים, משהו נסגר בכל פעם.
הוא חזק יותר את ידו של יותם מחווה מגוננת, כמעט רכושנית, כאילו להבהיר לעצמו ולעולם, של מי הילד הזה.
אולם הנשפים רעד מצחוק מרוסן, שיחות שקופות, צלילי כוסות. בפינה אמור היה לנגן רביעיית כלי קשת, אך הפעם אילן דרש שלא תהיה מוזיקה. הוא אהב לשמוע קולות. הקולות, בעיניו, היו מה ששלט. שם אפשר היה לקרוא כבוד, פחד, עניין.
יותם, מבחינתו, לא קרא דבר. הוא התקדם באדישות, כילד שמובל לידי מבוגר.
אילן עצר ליד חבורה של משקיעים.
יותם נעמד לימינו, ראשו מעט מוטה. עובר אורח עבר. אישה צחקה מדי. מישהו לחש “ירושה” כאילו מדובר בליטוף.
ואז, פתאום, יותם נעצר.
לא היה בכך דבר יוצא דופן במיוחד. לא קול שקטע את השיחה הרי ממילא לא הייתה נגינה. זה היה שינוי עדין בזרועו של הילד. אילן הרגיש זאת קודם שראה.
הוא הביט למטה.
יותם לא קיבל את חולמיותו. הוא התביית במשהו, אי שם, רחוק מהאורחים. אילן עקב אחר המבט שלו, מריר כבר מראש ממה שעלול להפר את הסדר בעולם שלו.
בקרבת דלת שירות, ישבה על ברכיה אישה, מנקה. היא שפשפה את הרצפה בנחישות, הכתפיים שלה קמורות מקצת. לבשה מדים אפורים, בלויים במרפקים, כפפות גומי צהובות ומגושמות על ידיה. שיערה אסוף במהירות, ממנו השתחררו קווצות חומות שדבקו לה במצח מזיעה.
אף אחד לא הביט בה. כך היה מוסכם עובדי הצללים לא קיימים, כל עוד הם שקטים.
אילן כבר עמד להסיט מבט, מוטרד שהילד נאחז דווקא בדמות הזו. סתם מנקה. עוד דמות חסרת שם.
ואז ראה את הפנים.
לא זיהה מיד. רק הרגיש צמרמורת דקה בצוואר, כאזהרה. האישה הייתה חיוורת מהממוצע, פניה מתוחות, שפתיה מכווצות מריכוז. אבל בעיקר עיניה. עיניים עייפות, כן, אבל לא כבויות.
ידותיה המשיכו לנקות, מתעלמות מהאולם, מהצחוק, מהנברשות. כאילו למדה לחיות במציאות מקבילה, כמה צעדים בלבד מהעולם של העשירים.
יותם נשם עמוק.
ופתאום, היד הקטנה נהדפה מתוך כף ידו של אילן. לא בעדינות. בתקיפות. כאילו שולפים יד ממשהו לוהט.
יותם! לחש אילן, בקול אסרטיבי.
הילד לא עצר.
הוא הלך.
רץ ברגליים לא יציבות לאורך האולם. הנעליים הקטנות החליקו קלות על רצפת השיש המבריקה. האורחים זזו הצידה מופתעים. כאילו חיה פראית עברה בשדה הראייה. נשמעו קריאות מהוסות, “מה זה?”, “אלוהים”.
אילן עמד דומם לשנייה. השנייה בה האלבנו: בן של לוין לא מאבד שליטה בפרהסיה.
אז התקדם במהירות, כתפיו תפוסות, מוכן להשיב את הסדר בלחיצת יד.
רק שיותם היה מהיר משנדמה.
גלש בין שמלות ערב, חמק ממגש כוסות, כמעט נתקע במישהו שהניף ידו במחאה.
פניו לא שידרו פחד או גחמה. הוא נראה כאילו משהו מושך אותו.
בהגיעו לדלת השירות, התנגש באישה.
לא חיבוק מהוסס. לא תנועה מהוססת.
התנגשות.
ידיו התלפפו סביב מותניה. מצחו נדבק לבד הגס של המדים. הוא הטמין את פניו בה כפי שמכסה פנים בכרית, מחפש לנשום.
האישה נרתעה, מופתעת כמעט כמוכה. מברשתה נעצרה. כפפותיה רעדו.
היא הורידה מבט.
ולרגע הקפוא הזה, פניה התרוקנו. שפתיה נפערו, עיניה התרחבו.
אילן הגיע למרחק מטרים בודדים, נעצר בידי טבעת של מבטים. האורחים סבבו אותם. נוצר מעגל. הלחשושים התמלאו
מי זו האישה? למה הילד זה לא ייתכן אילן, ידעת?
יותם החזיק חזק יותר. כמו ילד שמפחד שמישהו יחטוף אותו.
האישה הניחה לאט יד על גבו תנועה תחילה מהוססת, ואז נחושה. אצבעותיה נטבעו בבד החליפה כמו מחפשת לוודא שהוא אמיתי.
אילן פסע קדימה.
יותם, בוא מיד.
הילד לא זז.
רק הרים מבט. שפתיו רעדו. עיניו נצצו לא מרצון, אלא מדחף דחוף שאף אחד כאן לא הבין.
ואז, בתוך שקט מוחלט שקט שבלע את כל הלחישות, הצחוק, הנשימות הילד פתח פיו.
הגה אחד, ברור, צורב. כמו זעקה שנחנקה שנים.
אימא.
המילה פילחה את האולם כמו להב.
כוס נשברה. אישה כיסתה פיה. גבר דרך לאחור. אילן הרגיש איך הדם עוזב את פניו, ובפעם הראשונה מזה שנים, גופו הגיב קודם להיגיון: רעד קל בידו הימנית, בלתי נראה לרוב, מעיק עליו.
המנקה החווירה. אחר כך הסמיקה. שוב הבהירה. עיניה התמלאו דמעות פתאומיות כל־כך, שזה כמעט כאב. היא חיבקה אותו חזק, כאילו המילה הזו פערה בה את כל הצלקות.
לא מלמלה, כמעט לא נשמעה. לא יותם
אילן נעץ בה מבט, מחפש הגיון, תשובה, שקר, אולי תוכנית פעולה. אבל אף תוכנית לא תוכננה לרגע הזה.
כי הרגע הזה לא אמור היה להתקיים.
באולם, מתוך ההמון, נפרדה אישה גבוהה, שמלת ערב כהה, שיער מושלם, מבט עיקש. פסעה במהירות מדודה, כעסה חבוי. עקביה נקשו בשיש.
אילן זיהה אותה: יערה האישה שנשא אחרי היעלמות הראשונה. האישה שאותה כולם כינו “גברת לוין” בזהירות מתבקשת. האישה שהפכה חיוך לכלי נשק.
יערה ראתה את יותם בזרועות המנקה. לא שאלה. צקצה בכעס מזוקק, כאילו פגעו בשמה הטוב.
תעזבי אותו מיד! אמרה בקור, בקולה החד.
המנקה נסוגה לאחור, אבל לא שיחררה את יותם. כל גופה רעד. דמעה גלשה בלחיה, בוהקת לאור הבדולח.
אני אני רק באתי לעבוד לחשה.
יערה התקרבה, ידה נשלפה, מוכנה. תנועתה חדה, נחרצת, כאילו הסליחה ניתנה או נשללה כבר מזמן.
אילן רצה לדבר. לא יצא קול.
מסביב, הקהל עצר נשימתו. חשו עדים לא לאירוע מביך אלא לאמת. סוד שקבור מתחת לזהב.
יותם לחץ את אמא עוד חזק. פניו הקטנות ממולאות בדמעותיה, מתחבא.
והמצלמה הדמיונית של האירוע הזה מצלמת המבטים, השמועות, הכותרות של מחר קפאה על פניה של המנקה.
היא בכתה.
לא דמעות אלגנטיות שנמחות בהכחשה; דמעות רעידות, מן שמך את הפה ומבריקות בעור. מבטה חיפש את אילן, את יערה, ושוב את יותם, בפחד שמישהו ייקח אותו שוב.
גרונה נחנק. רצתה לומר משהו, להסביר, לספר היכן הייתה, למה נעלמה, מה נלקח ממנה. אבל שום מילה לא תאים לאמת של חמש־עשרה השניות האלה.
ידה של יערה עוד באוויר. מעגל האורחים נסגר.
אילן, באמצע, כבר לא היה מלך. היה גבר לכוד בשקר של עצמו.
ובעיניה של האם, ששטופות דמעות, היה דבר מפחיד מהזעם: הידיעה הברורה שמכאן כבר אי אפשר לשלוט בכלום.
כי המילה הראשונה שיוצאת מפי יותם פתחה דלת.
ומה שמחכה מאחור
הכול עתיד להתמוטט.
