ההתנהגות של אחייניתי הפכה לסיבה לדאגה במשפחה. ההורים שלה פינקו אותה כל כך, עד שהיא באמת מאמינה שהיא נסיכה, ומתייחסת לכולם סביבה כמשרתים שלה. המצב החמיר במיוחד עכשיו, כשהיא עומדת לעלות לכיתה א’, אבל עדיין סופרת רק על האצבעות.
הבעיה התחילה כבר ביום שבו נולדה. כל אחד ואחת מהמשפחה הרגישו חובה לעזור להרים את הילדה. חמתי אפילו עזבה את הבית שלה ועברה לגור איתי ועם אשתי בדירתנו הצפופה, רק כדי להיות קרובה ולעזור. לצערי, במקום לספק לה הדרכה וגבולות, כל המבוגרים בסביבה מילאו את כל גחמותיה. כך היא למדה מהר מאוד שלבכות ולצעוק זה כרטיס כניסה לכל מה שהיא רוצה.
כבר בגיל חצי שנה, האחיינית שלי כבר ידעה היטב איך לסובב את המבוגרים ולגרום להם לפעול לטובתה. הבית היה הפוך, שגרת החיים שלנו נהרסה, ואף אחד לא קיבל את היחס שמגיע לו. מתוך ייאוש, בני בחר לעזוב את הבית, אבל גם אחרי הגירושים הוא המשיך לפנק את הילדה. הוא כתב לה צ’קים, קנה לה שמלות יוקרה, איפור שיקר מדי לילדה ונעליים שכל ילדה רק חולמת עליהן ממש כמו לנסיכה. כל ניסיון שלנו או של מורות הגן להציב לה גבולות ולהחזיר אותה למציאות נתקל בהתנגדות וגרר ריבים קשים.
החינוך של האחיינית שלי התבסס רק על תחושת ה”נסיכות” שלה, מבלי ללמוד דברים בסיסיים או לקבל כלים לחיים. בעוד שהכניסה לכיתה א’ כבר ממש בפתח היא עדיין סופרת באצבעות, ולא מצליחה להתמצא בידע הפשוט שרוב הילדים בני גילה כבר שולטים בו. ההורים שלה מאמינים בחינוך שמבוסס על חופש מוחלט “לילדים אסור להציב גבולות”. אבל המורה סבורה שבגיל הזה, הילדה צריכה כבר להכיר מינימום התנהגות וכללי דו-שיח בסיסיים עם מבוגרים.
מתסכול ומעייפות נפשית מההתנהגות והעדר הנימוסים שלה, אנחנו, המטפלים, בחרנו להרחיק את עצמנו ממנה לשמור על השפיות שלנו. לדעתי, זו אחריות של ההורים שלה להקנות לה ערכים, להציב לה גבולות, וללמד אותה כמה עקרונות עתידיים שיעזרו לה בחיים. למדתי, שבסופו של דבר, אי אפשר להחליף גבולות ואהבה בחפצים או בפינוקים ילד צריך מבוגר שמנחה אותו.
