ברגע זה כבר יש לי שני בנים. הם מלאי אנרגיה, שובבים ושוברים כל דבר בדרכם, אבל יש בהם המון טוב. לפעמים הם נתקלים אחד בשני, בוכים, ואז מיד מתחבקים כאילו לא קרה כלום. אנשים סביבי נוטים לראות בעיקר את הדברים השליליים בהתנהגות של הבנים שלי ונותנים לי אינספור עצות איך לגדל אותם “כמו שצריך”. בעיניי, ילדים בגיל הזה זקוקים לחופש כדי שיוכלו לבטא את עצמם ולהתפתח כמו שצריך בעתיד. גם שומעת הרבה הערות שאומרים לי ששחר, הבכור שלי, מאוד שקט ומנומס, אבל מאור הצעיר לא מפסיק להתרוצץ, מגושם מאוד, ותמיד יתערב לאחיו גם כשיהיו מבוגרים.
אני רק מהנהנת מול ההערות האלה. אולי יש בזה מידה של אמת, אבל בסופו של דבר הם מאוד אוהבים זה את זה ומשלימים אחד את השני, הם פשוט לא מסוגלים להיות רחוקים לשנייה. הבנים ביקשו שנקנה להם כלב, אבל אני דווקא מפחדת מכלבים. אם כבר לקנות להם חיית מחמד, אני מעדיפה צב רגוע, איטי, יודע גם להגן על עצמו כשצריך…
בעבר, אני ובעלי לא תיארנו לעצמנו עד כמה החיים שלנו ישתנו כשנולד בננו השני, מאור. כשהתברר לנו שמאור נולד עם בעיה בריאותית, לרגע קצר הכל התעמעם סביבי. לא היה שום סימן מוקדם לכך. כל בדיקות ההריון היו מצוינות הכל התנהל לפי הספר.
אחרי האולטרסאונד הגורלי, אפילו עלתה בי לרגע המחשבה להפיל, אבל ברגע הבא כבר נזכרתי בעצמי, והחלטתי להביא אותו לעולם. רק בעלי באמת תמך בי; אפילו ההורים שלי לא ידעו איך להסתכל על ההחלטה. בעלי לא היה בטוח מהי הדרך הנכונה, אבל אני עמדתי על שלי, התמודדתי עם כל הכינויים שמיהרו לתת לי, בלעתי דמעות, וחזרתי ואמרתי: ילדים הם מתנות החיים. לבסוף בעלי חיזק אותי, אסף את כוחותיו ואמר: “היא תלד, וזהו!” אט אט גם בני המשפחה קיבלו את ההחלטה.
כשמאור נולד, כולנו הופתענו לגלות כמה מהר הוא לומד דברים. שחר האח הגדול עזר לו, נתן לו חפצים, והוא התחיל לקרוא להם בשמות בעצמו. אז, הבנתי שיש תקווה, ואכן כך היה כל קושי עבר יחד עם האהבה בבית. לפעמים, הדברים שאנחנו הכי מפחדים מהם, הם אלה שמלמדים אותנו מהי קבלה אמיתית, ובעיקר מהי משפחה.
