החוקים של בני הזוג שלי הם די מוזרים. אני יכולה להתגאות בפני אחרים שהם לא ניסו אף פעם להתערב בעניינים המשפחתיים שלנו ושהתייחסו אלי כאילו הייתי בת משפחה אמיתית, וזה משהו שאני מאוד מעריכה. למרות זאת, יש לי גם על מה להתלונן; הם מאמינים בעקביות שאפשר להשיג הכול לבד, אף על פי שהם אמידים וקיבלו ירושה גדולה מהמשפחה שלהם. אני מבינה את החשיבות של עצמאות, אבל לא מצליחה להפסיק לחשוב שהם יכלו אולי לעזור מעט, במיוחד כשאנחנו משפחה אחת.
יש להם עוד שני דירות בתל אביב שהם לא משתמשים בהן בגלל שיפוץ שנעשה לאחרונה, וכשנתתי להם רמזים שיכול להיות שנשמח לעבור לגור שם, הם התעלמו ממני לחלוטין. בגלל זה, אנחנו נאלצים שוב ושוב לעבור מדירה שכורה אחת לאחרת, בלי יציבות. המשפחה שלי לא יכולה לעזור מבחינה כלכלית; ההורים שלי גרים בפריפריה ויש להם הכנסה מצומצמת מאוד. נראה כמעט בלתי אפשרי שנצליח לחסוך לשם רכישת דירה משלנו, עם המצב הכלכלי שלנו כיום. ההכנסות שלנו מספקות בקושי לתשלום שכר דירה ולצרכים בסיסיים ביותר, ואין לנו כמעט כלום להשאיר בצד או להשקיע בזמן איכות.
בפעם האחרונה שניסינו להעביר את הקושי שלנו לחמותי, ניסינו לרמוז ולהתלונן על חוסר היציבות שהילדים שלנו חווים בגלל מגורים תכופים ודאגות כלכליות. התגובה שלה הייתה מאוד מאכזבת. היא האשימה אותנו בזה שיש לנו ילדים קטנים מדי ואמרה שרק אנשים אחראיים שמים את הרכוש שלהם מעל הכל. זה כאב לשמוע אותה דוחה את הדאגות שלנו ומאשימה אותנו בבעיות שלנו.
אני עומדת מול הבחירה האם לנסות לשמור על היחסים הטובים איתם או להודות שהם כל כך מעדיפים את הרכוש שלהם על פני הדאגה לנכדים שלהם. לפעמים הם עוזרים, שומרים על הילדים פה ושם, אבל אני לא יודעת איך ליצור מערכת יחסים בריאה איתם בהמשך. נראה שהם בוחרים בנוחות שלהם במקום לדאוג למשפחה של הבן שלהם.
אני יודעת שהם כבר אנשים מבוגרים, ויכול להיות שיזדקקו לעזרה בעתיד. אולי אז יבינו כמה קשה לנו ויבקשו את הסיוע מאיתנו. עד אז, אני לא יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה העדינה הזו בין הרצון להישאר ביחסים טובים ובין האכזבה מהאדישות שלהם כלפי רווחת הנכדים שלהם.
