תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שקרה לי כשהייתי צעירה, זה לא סיפור פשוט. הכרתי מישהו – איזה בחור שנראה בהתחלה כמו נסיך אמיתי. הוא היה מחמיא לי בלי סוף, לוקח אותי למקומות בתל אביב, מתנהג כאילו אני כל עולמו, ממש “גבר גבר”. אבל ברגע שהוא קיבל את מה שרצה, הוא פשוט נעלם. נעלם כאילו לא היה. נשבר לי הלב, כמובן, אבל בכלל לא תיארתי לעצמי לאן זה יתגלגל.
פתאום גיליתי שאני בהריון. ארבעה חודשים כבר – לא הצלחתי להסתיר יותר. בהתחלה אפילו לא הצלתי להגיד לאמא שלי, הרגשתי שנטרפת עליי הדעת. בסוף לא הייתה לי ברירה, סיפרתי לה. ישר היא סיפרה לאבא שלי, ואז התחילה המערבולת. קיבלתי מהאבא שלי רק האשמות, ומהאמא שלי משפט מצלק שעד היום צורב לי בלב: “הלוואי שלא היית נולדת אף פעם”.
הפחד שהדבר יתפוצץ וכולם במושב ידעו, גרם להם ללחוץ עליי לעשות הפלה, למרות שזה היה מסוכן לבריאות שלי. בסוף נשברתי, הסכמתי בלית ברירה. אבל אחרי זה, בכיתי כל לילה. לא סלחתי לעצמי על מה שעשיתי לילד שלי שיכול היה להיות. עד היום אני מבקשת סליחה מה’, מבקשת שייתן לי מחילה. החיים עצרו בשבילי. לא רציתי להמשיך. הרגשתי שהלב שלי מת. ההורים שלי? כלום. מבחינתם רק השם שלהם היה חשוב, לא הבת שלהם שבורה לרסיסים.
לא לקח הרבה זמן וברחתי משם. תוך שנתיים כבר לא דרכה לי רגל בבית. גמרתי צבא, המשכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, עבדתי קשה, ובניתי לעצמי קריירה ממש טובה. עשיתי כסף – משכורת יפה, קניתי דירה בפתח תקווה. כל מה שחלמתי עליו פעם, הצלחתי לעשות.
אבל יש דבר אחד שכל הכסף והשקל החדש שבעולם לא יכולים להביא בחזרה – משפחה. עשרות בחורים יצאו איתי, הציעו נישואין, ברגע שגילו שאין לי אפשרות להביא ילדים – פשוט נעלמו. ההורים שלי, בגללם איבדתי את האפשרות להיות אמא. הם גזלו ממני את האושר הכי פשוט של החיים. מאז אין לי חשק לא לדבר איתם ולא לראות אותם. יום אחד אבא שלי קיבל התקף לב, אמא התקשרה והתחננה שאבוא לעזור – סירבתי. בשבילי הם נגמרו. אני אמנם מעבירה להם כל חודש כמה אלפי שקלים כדי לא להרגיש אשמה לגמרי, אבל שום דבר לא יחזיר לי את מה שאיבדתי בגללם.
ואני יודעת דבר אחד – לעולם לא אעשה את זה לבת שלי, אם תהיה לי כזו. הורה אמור להיות משענת, לא לזרוק את הילד שלו כשקשה. ההורים שלי בחיים לא הבינו איזה אושר הם לקחו לי מהחיים.
