את בעלי הכרתי באוניברסיטה, שנינו היינו בני עשרים באותה תקופה, סטודנטים מְלֵאֵי חיים ובשאיפה לעתיד טוב יותר. כבר מההתחלה משך אותי בעלי לעתיד בחור חזק, חכם ובעיקר בעל לב רחב. בהתחלה היינו ידידים בלבד, אך במהרה הבנתי שהרגשות שלי כלפיו הרבה מעבר לידידות.
כעבור מספר חודשים הפכנו לזוג. אני עדיין נזכרת בחמימות בתקופה ההיא, ומשוכנעת ששנות הלימודים באוניברסיטת תל אביב היו מן היפים בחיי.
כעבור שנה, יותם כרע ברך וביקש את ידי, ולא הרבה אחר כך התחתנו בצניעות. לא היו בידינו מספיק שקלים למסיבה מפוארת, אך חגגנו במעגל משפחתי קטן, עם מאכלי שבת, ברכות ושירים עליזים.
בשנה השנייה לנישואינו, יותם כבר החל לעבוד. תחילה גרנו בדירה קטנה בדרום תל אביב, וחלמנו שיהיה לנו יום אחד בית משלנו. האמנו שבעקבות עמלנו, נצליח. כשהסתלקה סבתי, זכיתי בירושה של מאה אלף ש”ח, ויותם הצליח גם הוא לחסוך מעט. ביחד, הסכום הספיק לנו לקחת משכנתא צנועה ולקנות דירת שני חדרים בבת ים, בתקווה שבעתיד הקרוב נרחיב את המשפחה.
עשר שנים חיינו יחד, אך ילדים לא נולדו לנו. לפני כמה שנים, נקלע יותם לצרה קשה במקום עבודתו החברה נקלעה לקשיים כלכליים, והמנכ”ל תלה בו, ששימש כחשב ראשי, את כל האשמה על החובות והניהול הכספי. לאחר משפט ארוך, נשלח יותם לכלא לארבע שנים, ללא צדק.
רציתי רק את טובתו
נאבקתי עבורו בכל כוחי, פניתי לעורכי דין, אך דבר לא עזר. המסמכים נערכו כך, שלא הייתה לו כל דרך לצאת זכאי. יותם עשה כל שנדרש ממנו, אבל האשמה הוטלה עליו.
היה לי קשה מאוד, אך ניסיתי להעניק לו תמיכה ככל שיכולתי. לצערי, תוך כדי, הבנתי שגם אני זקוקה לעזרה…
חמותי הגיעה לביתי באחד הערבים, והודיעה לי שדרכי כאן תמה, שאין לי עוד מקום בדירה הזו. האשימה אותי באסון שקרה ליותם, וטענה שהדירה נקנתה מכספו והוא בלבד, ושאין לי כל זכות על הבית. עמדתי נדהמת, לא השכלתי להגיב מול קשיחות ליבה.
התברר, שלפני המשפט, יותם נתן לאימו ייפוי כוח, ובעזרתו היא הפיקה דוח תשלומי משכנתא שמעיד שהכסף שהועבר לבנק היה מחשבון של יותם. חמותי טוענת שהמסמכים הללו מספקים הוכחה לכך שלפי בית המשפט, איני זכאית לדבר.
היום, במבט לאחור, אני עדיין מבולבלת; אינני יודעת מה עלי לעשות ואיך אמשיך מכאן.
