הגעתי לגדי בלי להודיע והבנתי מיד למה הוא חוזר מאוחר
עשרים ושלוש שנה אני, עינת חסון, מבשלת לו מרק עוף, מגהצת חולצות, סופגת את החמות עם המשפט הקבוע שלה, “גדילה כשהיה קטן היה אוכל טחינה בשקית, איזה מתוק”. עשרים ושלוש שנה האמנתי שגדי מתעכב במשרד כי פשוט יש לו עבודה. קורה. דוח סוף רבעון, ישיבות, לחץ לפני חגים רגיל, הגיוני, מה כבר חדש.
אבל משהו בי התעורר פתאום. לא ביום אחד, ברור, זה תמיד מתחיל בשטויות: הוא הפסיק לענות באמצע היום, אמר עסוק. אחר כך ארוחת ערב כבר התקררה שלוש פעמים ברצף, והוא עוד לא בבית. ואז בושם חדש, פרחוני כזה, שאני בטוח לא קניתי לו.
לא עשיתי בלגן, אני לא מהאנשים שמרימים קול על כל שטות. אני מהסוג ששלוש שבועות לא מצליחה לישון ובלילה בוהה בתקרה, ואז פשוט קמה, שמה מעיל ויוצאת.
אז יצאתי.
התקשרתי לשירי, החברה שלי מהצבא, בדרך. היא ישר שאלה:
עינת, באמת את נוסעת? בשביל מה? מה תראי שם, זה רק יכאב לך.
יותר גרוע כבר לא יהיה, עניתי וניתקתי.
העבודה של גדי משרד יפה בקומה שלישית במתחם משרדים מתיימר בפתח תקווה, שנקרא “עדן ביזנס”. מכירה את הבניין, הייתי שם פעמיים באירוע חברה ובפעם ששכח את האישור. ההוא בשער אז הסתכל עליי בגאווה: “זאת אשת המנהל”.
היה כבר אחרי שבע בערב, החניה כמעט ריקה, רוב האורות במשרדים כבו.
חוץ מתא אחד.
עמדתי ליד הרכב והסתכלתי למעלה. קומה שלישית, החלון הימנישם משרד של גדי. דולק האור ויש תנועה שני צללים זזים בפנים.
לא זזתי. רק הסתכלתי.
שלפתי את הטלפון והתקשרתי.
צלצול. ועוד אחד. שלישי.
ואחד הצלליםזה שנראה קטן יותרמתקרב לשני.
צלצול רביעי. חמישי.
לא ניתן מענה…
הכנסתי את הטלפון לכיס. והלכתי.
השומר ראה אותי ובדק אותי כמו שבודקים מישהי שבאה לעשות חיפוש:
למי את צריכה?
לגדי חסון. קומה שלישית.
את ברשימה?
הסתכלתי עליו. במבט. מבט של מישהי שאם היא צריכה, תפרק קיר.
אני אשתו.
ההוא חשב רגע, לחץ משהו, חיכה.
הוא לא עונה.
אני יודעת, אמרתי, הוא שם.
עוד שתיקה. ראית עליו שהוא מתחבט: מצד אחד הנחיות, מצד שניאשת המנהל. עשה חשבון לבד.
תיכנסי, אמר בסוף, וכל הידיים שלו רעדו קלות.
עליתי. המסדרון שקט, רצפה עם שטיח אפור ודלתות זהות. הלכתי, חשבתי שאולי הייתי צריכה לעצור לשתות קפה או להתקשר שוב לשירי, אולי פשוט לא לבוא.
אבל כבר הגעתי.
החדר בסוף. הדלת פתוחה טיפה, יש פס אור. קולות נשמעים צחוק של מישהי, משוחרר כזה, כאילו סיפרו לה בדיוק בדיחה מוצלחת.
ואז גדי. שמעתי אותו מדבר. עמדתי שם, ידיים קפואות ולחיים בוערות.
דחפתי את הדלת.
גדי ישב על הקצה של השולחן, לא בכיסא, כאילו הוא מארח. לידואישה צעירה, אולי בת שלושים ושמונה, נאה, שיער אסוף, מחזיקה מסמכים.
שניהם הסתובבו אל הדלת.
שתיקה כזו שכל מילה מיותרת בה.
עינת? הוא אמר, והשמעתי בו הכל: הפתעה, פחד, ובעיקרקצת עצבנות, כאילו הפרעתי לו.
ערב טוב, אמרתי.
האישה התרחקה, עשתה צעד אחורה, סידרה את המסמכים, לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
בלי להודיע? גדי קם מהשולחן, ניסה להיות נורמלי, לא ממש הצליח.
התקשרתי, אמרתי, לא ענית.
הייתי עסוק, הנה, את רואה.
רואה.
וראיתי. ראיתי החולצה עם כפתור פתוח, שני כוסות תהאחת אם שפתון. היא עם המסמכים מזיזה אותם מיד ליד, לא יודעת איפה לשים אותם.
זאת רחלי, המנהלת פרויקטים החדשה, אמר גדי, קול רגוע מדי, כזה שמתחפש לנורמלי רק כשאין ברירה.
נעים מאוד, אמרתי.
רחלי הניחה מסמכים על השולחן, הנהנה, חייכה באי נוחות. לא האשמתי אותהאף אחת לא נשבעה לי אמונים.
אני אסע, אמרה רחלי.
כן, כדאי, אמרתי.
היא יצאה, חמודה אפילו.
נשארנו רק שנינו, למשרד נכנסה דממה. מבחוץ, חניה מוארת, אורות של פתח תקווה.
למה הגעת, גדי אמר. זה לא נשמע כמו שאלה. יותר כמו תוכחה.
הסתכלתי על הכוס עם השפתון. ואז עליו.
באתי להבין למה לא ענית לי.
הייתי עסוק, הסברתי הרי.
בטח, אמרתי.
שתיקה.
עינת, את סתם עושה מזה סיפור. עבדנו, באמת. פגישה עסקית.
בשבע בערב.
כן, בשבע! מה לעשות, יש עומס, תביני!
דיבר בקול, כמעט צעק. שכח שעם ווליום לא מנצחים טיעונים. עשרים ושלוש שנה איתו, אני מכירה את הטריקים.
שוב שקט, הסתכלתי עליו, לא זזה.
פה הוא כבר נשבר. פעם הייתי בוכה או מתנצלת. היום אני רק עומדת ושותקת.
נלך הביתה, אמר פתאום בשקט, נדבר שם.
בסדר, עניתי.
הלכתי ראשונה, משאירה אותו מאחור במסדרון עם שטיח אפור, הראש פנוי, הכל קר כמו חלון בחורף.
ראיתי הכל. עכשיו צריך להחליט מה אני עושה עם זה.
בדרך לא דיברנו.
הוא נוהג, אני מביטה בחוץ על האור, שלוליות, חלונות מוארים. בטוח מאחורי כל חלון יש מישהי עם חיים משלה מטבח משלה, גבר משלה. וכל אחת כזאת, אולי יש לה רחלי משלה. או יהיו.
במעלית עלינו לקומה חמש. חשבתי: בטח יתחיל להסביר, לנמק, לשכנע שסתם בעבודה. הוא טוב בזה.
נכנסנו. גדי הדליק אור במסדרון, הוריד מעיל, תלה אותו כמו שתמיד תלה, באופן מעצבן שעכשיו הרתיח אותי פי עשר, אפילו לא מבינה למה.
עינת, תשמעי.
שומעת.
נכנסתי למטבח. גדי אחריי, נשען על הקיר, ידיים בכיסים.
כלום לא קרה שם.
טוב.
באמת עבדנו.
בסדר, גדי.
את לא מאמינה לי.
לא.
זה כבר הפתיע אותו. הוא בטח ציפה לבכי, צעקות, אולי כוסות עפות, אף פעם לא עשיתי את זה, אבל הוא מדמיין. משפט רגוע אחד הכניס אותו להלם.
למה? הוא שאל.
כי כשראיתי את הפנים שלך כשנכנסתי, ראיתי איך אתה מסתכל עליי רק כהפרעה.
זה לא נכון.
גדי. הסתובבתי אליו. אני מכירה אותך עשרים ושלוש שנה. ראיתי אותך שמח לראות אותי, וראיתי אותך היום.
הוא שתק.
עינת, את מדמיינת.
אולי. משכה בכתפיים. גם את הריח של הבושם דמיינתי? ההוא שהתחלת לשים לפני שלושה חודשים?
זה הבושם שלי.
אף פעם לא השתמשת בזה. תמיד אני קונה לך. זה חדש.
גדי פתח את הפה. ראו עליו שהוא לא נעים לו ממש.
באמת שאין פה כלום רציני.
כלום רציני. חזרתי לאט. אבל עד משהו היה.
לא אמרתי!
בדיוק אמרת.
גדי שלח יד לפנים. מין הרגל שלו כשהוא מתבייש או רע לו. לרוב מתבייש.
עינת, לחש, אני לא יודע איך להסביר. פשוט כיף לדבר איתה. היא צעירה, מסתכלת עליי אחרת. נשמע אידיוטי, אני יודע.
נשמע כן, עניתי.
כלום לא קרה, באמת.
אבל היה עלול.
הוא שתק. וזה אמר לי הרבה יותר מהמילים.
קיבלתי החלטה.
סבבה, אמרתי.
אל תמהרי להסיק מסקנות.
אני לא ממהרת. היו לי שלושה חודשים למסוק אותן. כשהרחת בושם זר, שתקת לי על עבודות עד מאוחר, הסתכלת עליי כאילו אני ארון.
הוא שתק. לראשונה באמת הסתכל לרצפה.
רק תן לי להגיד משהו, המשכתי עד הסוף, בלי להפריע ובלי ויכוחים, ואז תגיד מה שרוצה. בסדר?
הנהן.
אני לא הולכת לצרוח, לא לבכות, לא לשבור כלים. עצרתי רגע. אבל תבין: אני לא אעשה יותר כאילו הכול בסדר כשהכול לא. עשרים ושלוש שנה שתקתי כשלא היית, לא שאלתי, לא רציתי להרגיז. זה נגמר.
הרים עיניים.
לא אולטימטום. פשוט עובדה. אתה צריך להחליט מה חשוב לך. עכשיו.
שתק ארוך. ואז בלחש:
עינת, אני טיפש.
נכון, עניתי אבל זאת לא התשובה שחיפשתי.
בלילה כבר הייתי אצל שירי.
ארזתי תיק תוך חמש דקות, בלי דרמה. גדי עמד בדלת ושתק.
לכמה זמן? הוא שאל.
לא יודעת.
עינת…
גדי. רוכסת את הרוכסן. צריך לחשוב. כל אחד בנפרד.
הוא שתק. וזה אמר הכול.
שירי פתחה לי את הדלת, ראתה את הפנים שלי, את התיק, ולא אמרה כלום. רק שמה מים בקומקום. על זה אני אוהבת אותה משנת תשעים ותשע.
עד שתיים בלילה ישבנו במטבח. היא הקשיבה, לפעמים הוסיפה חצי מילה, מילים קטנות שלא נותנות לשקט להיות עצוב.
גדי התקשר רק ביום השלישי. לא הסביר, לא תירץ. רק אמר:
עינת, אני רוצה שתחזרי. הבנתי משהו.
מה?
שאני טיפש. למרות שכבר אמרתי את זה עשרות פעמים, זה כבר מאבד משמעות. אני רוצה להוכיח.
שמעתי אותו דקה.
טוב, אמרתי.
ידעתי שאחזור בערב שישי.
על השולחן במטבח חיכה לי סיר מרק עוף עם הירקות רכים מדי. גדי תמיד שם לב לירקותהוא היה חייב שהם יהיו ממש רכים, כמעט מפורקים, כי פחד לא לבשל מספיק. ובצד, זר פרחים כזה של קניית דקה אחרונה, קצת עקום.
הנחתי את התיק. הסתכלתי על המרק, על הפרחים.
הגזמתי עם הירקות, אמר גדי מאחורי.
אני רואה.
אבל בכללי, יצא בסדר.
נבדוק, עניתי.
הלכתי לשטוף ידיים. ככה זה, החיים. פעם המרק מתבשל יותר מדי, פעם פחות. הכי חשוב לא להבליג עשרים ושלוש שנה. לדעת מתי להפסיק לשתוק.
אם קראת עד כאן, שווה להמשיך לעקוב בשביל לשמוע מה היה הלאה.
