הורים תמיד דואגים לילדיהם. לפעמים, ההורים חווים אכזבות כשהילדים כבר בוגרים. הפעם נספר על שלוש הבנות הבוגרות של עדנה.
סיפורה של האם.
עדנה גידלה שלושה ילדים. כולם כבר בגרו ומנהלים חיים עצמאיים משלהם. בנה הבכור מתגורר בחו”ל עם משפחתו ועובד שם. הוא שולח תמונות וכרטיסי ברכה בחגים. עדנה שומרת באהבה כל זכרון כזה, ומדי פעם חוזרת ועוברת עליהם.
“אנחנו מאוד מתגעגעים אליך, בן שלי. אולי תוכל לבוא לבקר? לפחות שנוכל להכיר את הנכדים והכלה,” היא כותבת לו בהודעה.
הבת האמצעית נשואה לקצין בצה”ל. הם עוברים דירה לא מעט, ומגדלים יחד בת. לפעמים הם קופצים לביקור. בעלה של עדנה מעריך מאוד את החתן: הבת בחרה בן זוג טוב.
הבת הצעירה, יערה, לא חיה במסגרת משפחתית. היא הייתה נשואה ונולד לה בן, אך בעלה עזב אותם. יערה לקחה את עצתה של אמא ועברה לעיר הגדולה, בתקווה לחיים טובים יותר. בעיר מצאה עבודה כתופרת במפעל, ולקחה עמה את בנה.
עדנה נוסעת לבקר את יערה.
“אתה חושב שתסתדר בלעדיי לשבוע?” פונה עדנה לבעלה, “אני רוצה לבקר את יערה, לראות איך היא מסתדרת.”
שלמה מלווה את אשתו מהפתח. יהיה לו קשה עם כל סחיבת השקיות לבד, אך רוצה לשמח את בתו. שעות ארוכות נוסעת עדנה ברכבת. לאחר שלוש שנים, סוף סוף תראה את הבת הקטנה.
“אמא, למה לא התקשרת שאת באה? אני בעבודה עכשיו. אוכל לבוא לקחת אותך מהתחנה רק בערב.”
“סליחה, רציתי להפתיע אותך!” עונה האם, “בטוחה שנחכה שם?”. “כן, אין בעיה”. עדנה חיכתה, ולבסוף החליטה ללכת בעצמה.
על מפתן הדלת עמד הנכד שלה. גבוה, חסון, מזכיר לה את שלמה כשהיה צעיר.
“שָׁלוֹם ילד שלי!” חיבקה אותו. “די, סבתא!” השתחרר מהחיבוק. “למה לא באת קודם?” שאלה עדנה העייפה. “הייתי חייב לנקות, לסדר שולחן לכבודך. יצאתי מוקדם מהעבודה והתחלתי לבשל מרק ירקות ולטגן שניצלים.”
הטלפון של עדנה צלצל, והיא ענתה לבעלה, שידע שהיא בסדר, שמישהו עזר לה להגיע, ושעכשיו היא יושבת לארוחת ערב עם יערה.
בארוחה, כאשר חילקה קערות של מרק לכולם, שאלה יערה: “רוצה שניצל אחד או שניים?” עדנה הייתה כה רעבה ועייפה שיכלה לאכול שלושה, אך ענתה: “שימי, נראה כבר תוך כדי.”
בסוף, הונחה על השולחן צלחת ועליה חמישה שניצלים. כך נראית ארוחה חגיגית אצל בת שמארחת את אמא שלה. עדנה חשבה שיש קושי כלכלי והחליטה שמוכרחה לעזור לה. תוך כדי הארוחה שאלה יערה מייד מתי מתכננת עדנה לחזור הביתה. עדנה הרגישה פגועה וענתה שאם מפריעה לה, יכולה לחזור כבר מחר.
עדנה נשארה לבדה בבית כל היום, ובערב כל אחד הסתגר לו בחדרו. אחר כך נכדה ירד לשכנים, ויערה יצאה לפגוש חברותיה. אמא נשארה לשבת לבד.
עדנה התחילה להשתעמם והבינה שאינה נדרשת כאן. היא התחילה להתארגן ליציאה, ושמעה את הנכד שואל את אמו: “מתי דוד מגיע? הבטחתי לו שנלך למשחק כדורגל.”
“כשתסע סבתא,” ענתה יערה.
עדנה נסערת ארזה מיד את חפציה ויצאה בשקט. לא נפרדה. שלמה, שהתגעגע אליה כל התקופה, בא בשמחה לאסוף אותה. התברר שלמרות כל החום והדאגה שהעניקה לילדיה, עכשיו הם כבר כלל לא זקוקים לה.
