ההורים תמיד דואגים לילדים שלהם, נכון? לפעמים, כשהילדים גדלים, יש גם אכזבות. הסיפור שלנו היום עוסק דווקא בבנות הבוגרות.
הסיפור של אמא.
מירי גידלה שלושה ילדים. כולם התבגרו, וכל אחד חי את חייו. הבן הבכור עם משפחה ועבודה בהייטק בגרמניה שולח תמונות וגלויות לחגים. מירי שומרת את הכול בקפידה, מדי פעם פותחת נרתיק קטן ועוברת עליהם באהבה.
הילד שלי, אנחנו כל כך מתגעגעים אליך. אולי תקפוץ לבקר פעם? לפחות שנכיר את הכלה והנכדים פנים אל פנים, היא כותבת לו בוואטסאפ.
הבת האמצעית נשואה לקצין בצה״ל. הם עוברים דירות כל הזמן ותוך כדי גם מגדלים ילדה מקסימה. לפעמים באים שבת אחת לביקור. בעלה של מירי מעריך את החתן מאוד: הבת שלנו בחרה טוב.
הבת הקטנה, נעם, אין לה זוגיות מסודרת. פעם הייתה נשואה, יש לה בן מנישואים קודמים, אבל הבעל עזב. היא עשתה מה שאמא הציעה עברה לתל אביב להתחיל דף חדש, מצאה עבודה כתופרת במפעל בגדים, ולקחה את הילד איתה.
פעם מירי מחליטה: מספיק, אני נוסעת לבקר את נעם.
תגיד, תסתדר בלעדיי שבוע? היא שואלת את בעלה, יעקב, “אני רוצה לראות מה שלומה של נעם”.
יעקב מביא אותה לאוטובוס בתחנה המרכזית, עוזר עם התיקים, מחייך חצי עצוב, כי מי יסחב עם השקיות והכביסה בלעדיה. מירי עולה על הרכבת לתל אביב, ספסלים לא ממש נוחים, אבל הלב מתפוצץ רק מהמחשבה שבקרוב תראה את הילדה הקטנה עברו כבר שלוש שנים.
כשהגיעה לתל אביב, התקשרה לנעם. אמא, למה לא אמרת מראש שאת באה? אני בעבודה. אוכל לאסוף אותך בערב.
רציתי להפתיע אותך! הסבירה מירי, בסדר, את בטוחה שתחכי לי?
כן, אל תדאגי. בסוף מירי החליטה לא לחכות ונסעה באוטובוס בקו דיזנגוף.
כשהגיעה לדירה, פתח לה את הדלת הנכד שלה גבוה, רזה, ממש מזכיר את יעקב כשעוד היה בוגרשוב.
שלום, מתוק שלי! חיבקה אותו.
מספיק, סבתא, השתחרר מהחיבוק, למה לא באת קודם?
הייתי צריכה לנקות קצת, לערוך שולחן לכבודך. סיימתי לעבוד מוקדם, כבר הכנתי מרק עוף וקציצות בקר.
בדיוק אז צלצל הטלפון, יעקב בצד השני דאג לדעת שהכול טוב, שיגיעו לאכול עם נעם ושמישהו באמת סייע לה להסתדר בדרך.
בזמן הארוחה, כשמירי לוגמת מהמרק, נעם שואלת: את רוצה קציצה אחת או שתיים?
מירי הייתה כל כך רעבה ועייפה שיכלה לאכול חצי סיר, אבל ענתה, “שימי בצלחת ונראה”.
בסוף, נעם הביאה לשולחן צלחת עם חמש קציצות. זה כל מה שהיה לארוחת החג המשפחתית שאמא באה מהצפון לראות את הבת. מירי חשבה שאולי קשה להן עם הכסף, אז החליטה: מחר תקנה קצת ירקות ופירות, אולי גם משחק לנכד.
תוך כדי הארוחה, נעם שאלה מייד, מתי את צריכה לחזור?
למירי זה כאב, אמרה בשקט שהיא יכולה לנסוע כבר מחר אם מפריעה.
במשך כל היום מירי ישבה לבד בבית, ולערב כל אחד היה בחדר שלו: הנכד יצא לשחק, נעם נפגשה עם חברות. סבתא נשארה עם התה והטלפון.
עם הזמן מירי התחילה להרגיש שמיותרת, ובסוף החליטה לארוז תיק. בזמן שהתארגנה, שמעה את הנכד לוחש לאמא: מתי דוד יואב מגיע? היינו צריכים לראות איתו משחק כדורגל.
“כשהסבתא תיסע, נעם ענתה.
בלב דואב מירי לקחה תיקה ויצאה בלי לומר מילה. כשיעקב קיבל אותה בחיבוק בכניסה לבית, סוף סוף הרגישה שרוצים בה. מתברר, שלפעמים מתוך המון אהבה ודאגה בילדים הגוזלים שגדלו כבר לא צריכים אותנו כמו פעם, לא משנה כמה נרצה.
