הגורל חוזר על עצמו
ערב חורפי יורד מוקדם על תל אביב כבר בתחילת השעה שש השמים הופכים שחורים, ופנסי הרחוב נדלקים בזה אחר זה באור צהבהב רך. בדירה של אורי שורר חום ונועם: אור רך של מנורת עמידה מתפזר בסלון בגוון דבש, מדגיש את הקווים של הרהיטים ויוצר צללים מעניינים בפינות. על שולחן הקפה, ליד קערית קטנה עם עוגיות, עומדות שתי כוסות תה, מהן עולה אדים קלים שממלאים את החלל בניחוח מנטה ודבש. מעבר לחלון מסתובבים פתיתי גשם שמנים, נצמדים רגע לזגוגית ואז נמסים על אדן שמזמן התעטף בשכבה רכה.
אורי בדיוק סיים לסדר את השולחן בחר במיוחד את הספלים האהובים עליו, סידר עוגיות והדליק נר קטן בניחוח קינמון כדי להוסיף לאווירה חמימה במיוחד. ואז נשמעה דפיקה בדלת. הוא מיהר למסדרון ופתח על הסף עמד אמיר, מעט רטוב ועם לחיים סמוקות מרוח קרה.
קפאתי, כמו כלב ברחוב, רטן אמיר תוך שהוא נכנס ומנער את המעיל מדיזנגוף. על הצווארון הצטברו טיפות גשם, ועל הריסים נמסו שאריות מהטיפות. במזג אוויר כזה אפשר רק להישאר בבית, נשבע לך.
לכן אנחנו כאן, השיב אורי בחיוך חמים, מקבל ממנו את המעיל. כנס, בדיוק התכוונו עם שירה לשתות משהו. אני בטוח שגם אתה תשמח להתחמם.
הם נכנסו לסלון. אמיר פסע ישר אל שולחן הקפה, חופן בידיו את הכוס ומאפשר לחום לחדור אליו. האדים ריפרפו לו על הפנים, והוא עצם עיניים לרגע, ממש מרגיש איך הנעימות שבה אליו בהדרגה.
אז מה דחוף כל כך שבאת אליי ערב שבת? חשבתי שתהיה אצל ההורים של אשתך, כמו תמיד, הטעים אורי בחיוך קלוש, לא בלי קריצה. קולו היה מבודח אבל מבטו התעניין באמת. הוא לגם מהתה, הרגיש שמדובר בדיוק בטמפ הנכונה בשבילו, וחייך שוב.
הייתי צריך, אבל לא הלכתי, אמיר התכווץ, לוקח שלוק נוסף.
הבנתי. מה שלומה של ענת? ואיתמר?
אמיר השתתק לרגע, נדמה היה שהוא מנסה להחליט מאיפה להתחיל. אחר כך הניע ביד כאילו מסלק מחשבה לא נעימה.
הכל בסדר בערך, השיב בקול מתאמץ, מנסה להישמע נונשלנטי, אך נימת קול מסוימת הסגירה בפני אורי שיש כאן משהו עמוק יותר.
אמיר שיחק בכוס הריקה שבידיו: מהדק אותה, מסובב, שוב מהדק כאילו התנועה הזו עוזרת לו למקד מחשבה. מבטו לא העז לפגוש את מבטו של אורי, שוטט לעבר המדף, ציור הקיר, שפת השולחן.
לבסוף, אחרי נשימה עמוקה, פלט בשקט ברור:
הגשתי בקשה לגירושין.
אורי קפא. הכוס בידו רעדה קלות, ותווי פניו הביעו תדהמה של ממש המחפש אישור למה ששמע.
ברצינות? עם ענת? שאל, בלי לשים לב, מגביר מעט את קולו.
אמיר הנהן בדממה, עיניו כוונות לחלון. נדמה היה שהוא מחפש שם, בגשם שיורד על תל אביב, איזה פתרון למבוך שבו הוא נמצא.
כן, אישר לבסוף, בלב כבד. פגשתי מישהי יפעת. איתה אני באמת מרגיש חי. היא כמו אור בחלון, אתה מבין?
אתה בטוח שזה לא סתם דחף חולף? שאל אורי, משתדל להשיב בקור רוח אך לא מצליח להסתיר עקבות כעס. יש לכם ילד, אמיר! איתמר בן שנתיים בלבד! אתה באמת רוצה שהוא יגדל בלי אבא? שכחת איך אתה גדלת?
אמיר הרים ראשו בפתאומיות, ותוך רגע ניצת מבט תקיף, כזה שלא הכירו בו קודם. היה ברור שאת המחשבה הזו הפך שוב ושוב בראשו.
בטוח, ענה בנחישות. חשבתי על זה הרבה. יותר מדי זמן אני חי בתחושה של מסכה כל בוקר קם ומרגיש שאני משחק תפקיד לא שלי. אני לא יכול יותר. עם יפעת הכל אחרת! אני שוב קם עם רצון, עם חלומות, עם מטרה סוף סוף אני באמת אני. ואת איתמר אני לא עוזב לעולם, אני לא אבא שלי.
אורי השתתק, תמונות מעברו רצות בראשו: חצר בית הספר, בוקר קר של תחילת הסתיו, הוא ואמיר יושבים יחד. אז, כשהיו נערים, נשבע אמיר בלהט שהוא לעולם לא יעזוב משפחה. “אבא שלי פשוט קם והלך. אני לעולם לא אעשה את זה אלחם עד סוף.”
הדברים הללו שבו עכשיו ולחשו בתודעתו של אורי, בעודו מתבונן מולו לא בילדותו של חברו, אלא בגבר בוגר שמולו. הוא לחש, כמעט לוחש:
זוכר שאמרת לי בבית הספר, שלא תחזור על הטעות של אבא שלך?
אמיר מיד התקשח. אגרופיו התעצמו, וסנטרו התרומם כמי שמתכונן להתגונן.
ברור שאני זוכר. אז מה?
אז זה עכשיו אתה עושה בדיוק אותו דבר, אמר אורי בשקט, אך בעוצמה, לא מסיט את מבטו. עוזב את ענת ואת איתמר, משאיר אותם להתמודד לבד.
אמיר התרומם בפתאומיות מהספה והחל לצעוד הלוך ושוב, ואז פנה לאורי בעיניים שבער בהן צורך להוכיח.
זה לא אותו סיפור! קרא בקול גבוה, מתנשף אך מהר נרגע. אבא שלי ברח, נעלם, אף מילה לא השאיר. אני? אני דיברתי עם ענת, היינו פתוחים וכואבים. אני לא בורח מאיתמר אקח אותו לסופי שבוע! זה עולם אחר! אני לא הוא!
אורי לא נחפז להשיב. משך אצבעו לאורך השולחן, ואז נשא עיניים ישירות אל אמיר. פניו היו מאופקים, אך מתוכן בקעה דאגה אמיתית.
אתה חושב שזה ישנה לאיתמר אם תסביר לו היטב? הילד רואה שפשוט אבא הפסיק להיות בבית, הפסיק להרדים, לשחק, לקרוא לו סיפור בערב. החברות שלך זה מה שימנע ממנו את הכאב?
אמיר נשאר עומד, עיניו ננעצות ברצפה.
בזיכרונו קפצו תמונות ילדות כאילו הן מתרחשות עכשיו: הוא ילד בן שבע, יושב על ספסל מחוץ לבית הספר מחכה לאימא שמתעכבת, התחושה שאין לו לאן ללכת. שוב בן שלוש עשרה שומע לעג על אבא שלא היה אפילו באסיפת הורים, דמעות מוסתרות. ואז בן שש עשרה גיטרה זולה מאבא שמגיעה מאוחר מדי ובשבירה שלה כאילו מתנפצות כל התקוות.
ואילו חברו, אורי, גדל אחרת אבא תמיד לידו, מלמד אותו לתקן אופניים, לא מוותר על אף חג, שואל לשלומו באמת. אמיר זוכר כמה קינא בשקט הטבעי הזה.
שלך גיבור, אמר פעם לאורי, רואה אותו בונה עם אביו מודל של מטוס.
אבא שלי פשוט אוהב אותי, השיב אורי בפשטות.
המילים הללו נחרטו, אבל ההבנה שלהן הופיעה באמת רק כעבור שנים.
ישב אמיר מולו, מוצף בזיכרונות ותחושות סותרות. ואז קולו של אורי החזיר אותו לכאן.
אתה לא מבין, אמר אמיר בהיסוס, קולו רועד. אני לא בורח. אני מנסה לבנות משהו חדש.
אורי הביט בו עמוק, בלי שיפוטיות, בחוכמתו המוכרת.
ניסית באמת להציל את הישן? לא זרקת הכל ישר?
אמיר החוויר, עיניו סוקרו את הריצוף.
ניסיתי. שנים. אבל שום דבר לא השתנה. דיברנו, ניסינו לשנות הכל חזר לאותו מקום. פשוט נתקענו באפור.
אורי התקרב מעט, קולו נחרץ יותר אך לא תוקפני.
ומה ניסית? מתי נתת לה פרחים סתם ככה? מחמאה לא ביום הולדת?
די כבר! קולו של אמיר עלה, צל של כאב בשפתיו. לך תמיד הייתה משפחה מושלמת, קשה לך להבין!
אורי לא הגיב מיד. הוא נשם עמוק, עובר עם כף ידו על פניו, ומתאמץ לשמור על קור רוח.
לא מדובר בשלמות, ענה בשקט. אלא בבחירה. לא לחזור על טעויות.
אמיר סובב במהירות, פניו עוטי מתח.
נו באמת! אתה פשוט לא מבין מה זה לגדול בלי אבא, ולהרגיש מיותר.
אורי התרומם באיטיות, נעמד, ורק שפת גופו אותתה שהוא שם בשביל אמיר, לא נגדו.
אז למה להנחיל לאיתמר בדיוק את אותה תחושה? ענה לו בשקט. אתה הרי באמת רצית להיות אחר ועכשיו אתה בדיוק כמו אבא שלך.
אמיר קפה ליד הדלת. ידו אחזה בידית, אך הוא לא פתח. הוא הסתובב, ריק מכל זעם רק מבולבל, אולי מופתע מעצמו.
אתה פשוט לא מבין קולו כבה כמעט.
לא מבין מה? שאתה משאיר אישה וילד בגלל שהופיעה מישהי חדשה? אורי הניד בראשו. את זה אני לא מצליח להבין.
תעזוב אותי! פלט אמיר, טרק את הדלת ביציאה.
טריקת הדלת הדהדה בבית, אוחזת את השקט הכבד שנותר. אורי נותר לבדו, בוהה בכורסה בה עוד ישב אמיר רגע קודם, כאילו יצפה שיחזור ויגיד סליחה, נסחפתי אך כלום.
לאט התיישב בספה ונשם עמוק, מנסה לסדר את מחשבותיו שהתרוצצו כמו מים על זכוכית.
אחרי מספר דקות נכנסה שירה, רעייתו, לבושה בטרנינג ועם מגבת על הכתף כנראה הרגע יצאה מהמקלחת. עיניה דאגו היא גיששה במבטה בחדר, נעצרה על הדלת הפתוחה ואז באורי.
מה קרה? שמעתי צעקות, שאלה חרש, מתקרבת ומתיישבת בקרבתו. דיברה בקול רך ודואג.
אורי נשם עמוק, מחפש מילים. לא רצה לשחזר הכל, זה עוד היה טרי וכואב מדי.
אמיר עוזב. הוא הגיש גט. פגש מישהי חדשה.
שירה השתנקה, מניחה יד על הלב. עיניה נפקחו לרווחה, כאילו התקשתה להאמין.
אבל איתמר קטן וענת איך זה קורה ראינו אותם יחד כל כך שמחים
בדיוק, גיחך אורי במרירות, מעביר יד על ספת הבד. עכשיו הוא עושה בדיוק מה ששנא אצל אביו. כאילו ההיסטוריה חוזרת עליו.
שירה לא השיבה מייד. חשבה היטב, נמנעה משיפוטיות.
אולי הוא פשוט מבולבל? אנשים הולכים לאיבוד, מחפשים דרכים. יכול להיות שהוא חושב שזה מוצא, כשבעצם הוא פשוט בורח.
אורי הניד בראשו, עיניו מהורהרות.
אפשר ללכת לאיבוד, הסכים. אבל צריך לעצור לחשוב. במקום זה הוא פשוט עושה את אותה טעות ממש. כל החיים נדר לא לחזור על זה. אני לא הצלחתי לצפות ממנו דבר כזה. לא הפעם.
שירה נשמה עמוק, שמה ידה על כתפו, רק רצתה שיהיה שם בשבילו לא להכביד במילים מיותרות.
הגשם המשיך לטפטף בחוץ, עוטף את תל אביב בגלימה אפורה. בדירה היה שקט, רק תקתוק השעון הזכיר את הדקות שחולפותשנותרו שם, מאחור.
******************************
שבוע אחר כך, אורי ושירה עומדים מול דלת דירתה של ענת. בחוץ קר ורוח מסתובבת בין הבניינים. שירה מחזיקה עוגה עגולה בקופסה חגיגית פשוטה, אך עם טון של מחשבה, לא מתערבים אלא באמת באים מתוך דאגה.
אורי סידר את הגקט ונעץ מבט קצר בשירה, בודק שהכל תקין, ולחץ על הפעמון. הדלת נפתחה לאחר זמן קצר ענת עמדה שם, מופתעת לגמרי.
אורי? שירה? מה אתם גמגמה, מחפשת מילים.
רק רצינו לשאול לשלומך, אמרה שירה ברוך, מושיטה את הקופסה. דבריה שקטים, חמים, חסרי כל העמדת פנים. אפשר להיכנס?
ענת השתהתה, מבטה לוקח אותם ברכות, ואז פסעה הצידה ופתחה לרווחה:
בטח, תיכנסו.
נכנסו. בתוך הדירה כרגיל היה שמח צחוקו של איתמר, טלוויזיה, קולות משחקים כעת השתררה כאן דממת מתכת, כבדה, שונה. שירה כמעט התפתתה להאזין, לחפש צחוק של ילד, אך שקט.
הוא בגן, הסבירה ענת, ודאגתה ניכרת. יש להם הצגת ילדים היום, אז אלך לאסוף אותו עוד שעתיים.
המשיכו למטבח, ענת הפעילה קומקום, הוציאה כוסות ופעלה במכאניות מדויקת כמעט על אוטומט, מתרכזת כדי לא לאבד שליטה.
שבו, הצביעה על הכיסאות סביב השולחן.
התיישבו. שירה הניחה את קופסת העוגה, פרמה את הסרט והמעטפת נפתחה, ניחוח ביתי עולה ממנה. ענת מזגה תה, אך לא נגעה בכוסה סובבה אותה, מחפשת חום.
איך את מחזיקה מעמד? שאל אורי ברוך, משתדל לא להיות פולשני.
ענת משכה כתפיים, רגע התעכבה במבטה בכוס, ואחר כך באוויר, כמו מחפשת תשובה.
איכשהו מסתדרים, קולה בקושי נשמע, אך חיזקה עצמה: עבודה עוזרת. כשעסוקים יש פחות זמן לחשוב.
השתהתה, ואז הוסיפה:
איתמר לא לגמרי מבין. לפעמים שואל איפה אבא. אני אומרת שהוא עסוק, בעבודה. לא יודעת אם הוא מאמין, לפחות הוא לא בוכה.
נימת הכאב הייתה דקה אך מורגשת. שירה הרחיבה את ידה, ליטפה בעדינות את ידה של ענת. לא דיברה הייתה זו מחווה של דאגה אמיתית. ענת אחזה בה בחום, ואז שיחררה.
אם תצטרכי משהו עזרה, סידור, איתמר רק תגידי, אמרה שירה, טון יציב וחף מהצהרתיות, אלא כעובדת חיים פשוטה. אנחנו פה.
ענת הרימה עיניים דומעות, לא מהתרסקות אלא מהכרת תודה. היא נתנה לדמעות לנזול, הייתה בהם הקלה.
תודה, לחשה, קולה רוטט. לא ידעתי למי לפנות. ברגע האמת פתאום הכל נראה ריק.
השתהתה רגע, ואז המשיכה:
תמיד חשבתי שיש סביבי מלא חברים. כשצריך פשוט לא נשאר אף אחד לבקש ממנו עזרה.
אורי התכופף מעט, מבטו שלווה, ללא שמץ שיפוט.
אלינו. תמיד אלינו, אמר בפשטות. את לא צריכה לבקש.
המילים היו פשוטות אבל מלאה בהן אותה אחריות מבוקשת כל כך. ענת הנהנה, לא עוצרת עוד את הדמעות, אך אלה היו דמעות הקלה.
שירה לחצה את ידה, שלפה את העוגה:
בואי נשב, התה מתקרר, והעוגה הזאת חבל שתתייבש.
ענת חייכה בעדינות, מוחה דמעות.
בואו באמת, חייכה, מנסה משהו חדש להתחזק, לחזור לקרקע יציבה
*****************************************
שלוש שנים חולפות וחום אביבי מאיר את פארק הירקון. איתמר בן החמש רץ על הדשא, בועט בכדור אדום, הצחוק שלו ממלא את האוויר. על ספסל סמוך יושבת שירה, מנענעת עגלת תינוק בה ישנה בתם בת הטרייה. רוח קלה מטלטלת את הכובע של הקטנה, וקרני שמש משתקפות בשולי העגלה.
אורי יושב לידה, מביט באיתמר במבט אבהי. בשנים הללו נקשר אליו מכל הלב.
גדל הילד, אה? מחייכת שירה, עיניה מאירות. כל היום בתנועה.
כן, אורי מאשר, עוקב אחר איתמר שמדמיין שער בכדורגל. כל הכבוד לענת, היא עושה הכל בשבילו.
שירה שואפת עמוק, עיניה נעשות רציניות:
היא אמיצה, אבל קשה לה. במיוחד כשאמיר שוב מחמיץ ימי הולדת, שוב יש לו פגישה בעבודה. רק אתמול שוב ביטל סופש ברגע האחרון.
פניו של אורי מתקדרות. זה כבר שלוש שנים אמיר צץ ונעלם, מביא מתנות יקרות, מבטיח ומבטל שוב. לפעמים מגיע לשיחה גברית של עשר דקות ואז ממהר לעבודה.
דיברתי איתו, הודה אורי, אמרתי שילד זה לא משחק שמגיעים אליה פעם ב אבל לו תמיד יש סיבה: אני בתקופה לא פשוטה.
שלוש שנים כבר, לחשה שירה בעצב. אתמול איתמר אמר לענת: אבא לא אוהב אותי? כמעט נשברה מולו.
אורי מהדק אגרופים בהרף עין.
הוא פשוט בורח. כל השנים נשבע שלא יהיה כמו אבא שלו ועכשיו זה אותו דפוס. אפילו אומר אני מחפש את עצמי, וזה רק תירוץ להתמודד.
בדיוק אז מזנק איתמר לכיוונם, עיניו נוצצות:
אורי, תראה! מראה תרגיל כדור, ומיד ממשיך בשלו.
שירה מביטה בילד ברוך, כמעט כאם.
טוב שהוא מרגיש שמישהו תמיד כאן בשבילו. אתה עוגן אמיתי, אורי.
אורי הנהן, מבטו הופך חד ובהיר אם אמיר לא יעמוד בהבטחותיו, הוא יהיה לעוגן של איתמר. הגורל של אמיר לא יישנה עוד.
השמש מוסיפה להאיר, איתמר צוהל, את התינוקת מנענעים ואורי מבטיח לעצמו: דור חדש לא יחזור על טעויות של העבר. הלב של הילד הזה יזכה לעוגן, לא משנה מה. כי בסופו של דבר, הילד צריך לא עבר שלם אלא הווה בו נוכחים, נשארים.
