השלג ירד מאז הבוקר, פתיתי שלג כבדים ורטובים, שנדבקו לאספלט והפכו את הכביש הראשי לירושלים לרצועה חלקה ומסוכנת. מירב ישבה ליד החלון של הרכב השחור שלהם, בוהה החוצה מבלי לראות את השלג, או את האורות המהבהבים של לילה חורפי בירושלים. כל כולה התרכזה בגוש הקר בלב, ובקול האחיד והשקט של עורך הדין מהצד השני של הטלפון, שאחזה ביד רועדת.
רכוש משותף שנצבר במהלך הנישואים מתחלק חצי-חצי, מירב אליאסי. כן. אבל דירה שנרכשה על ידי בעלך לפני הנישואים גם אם התגוררתם בה שבע שנים, היא לא מתחלקת. היא נשארת שלו.
היא הניחה לאיטה את הסלולרי על הברכיים. שבע שנים. שבע שנים היא הפכה את הדירה האפורה שבקצה גבעת שאול לבית: בחרה וילונות, טיילה אינסוף בשוק מחנה יהודה כדי למצוא סט צלחות חרסינה בדיוק לפינת האוכל. שבע שנים היא כיבסה, בישלה, חייכה בנימוס לחברים הצעקניים של דניאל שנשארו עד שלוש לפנות בוקר, נשאה בשקט את קנאתו הבלתי נגמרת. וכל זה במבצר של מישהו אחר. במבצר שלו. עכשיו, כשהכל קרס, במיוחד אחרי אותה לילה בו לא חזר הביתה, ולמחרת מצאה שפתון זר והודעה עם לב בטלפון, התברר שהיא זו שתצא לרחוב. עם שכר המורה הצנוע שלה ומזוודה של בגדים.
נו? מה סחבול של עורך הדין שלך אמר? דניאל חתך בפתאומיות בין נתיבים, מביט בה בזווית עינו, פניו שהיו פעם גבריים עכשיו הסתובבו בזלזול קר. הוא ידע. היה ברור שהוא מחכה לרגע הזה.
מירב פנתה אליו. עיניה היו יבשות וענקיות על פני הפנים החיוורים.
הדירה שלך. קנית אותה לפני החתונה. לא אקבל ממנה כלום.
הוא הידק את אחיזתו בהגה ופניו נדרכו. שרירי הלסת שלו בלטו.
ידעתי. מה חשבת, מירב? שאירשם חצי דירה על שמך? שאני כזה תמים? חישבתי הכל, מהתחלה.
בתוך מירב משהו נשבר לא כאב הבגידה ולא העלבון אלא ידיעת עומק, קרה ובהירה: הוא לא רק שלא אהב אותה, הוא ראה בה פולשת שאפשר לזרוק החוצה בכל רגע. הכל חושב, מסודר. תיק תק.
חישבת הכל מראש, אמרה בלחישה שלא הכירה.
ברור. צריך לחשב, מירבלה. גם ככה כל הנשים עוד רגע ירוצו לבתי משפט, לחלק דירה ולבקש מזונות. חסכתי לך את ההטרחה. גרת אצלי חינם, וזהו.
הידיים הרועדות ניסו לאחוז בנשמה, אבל גל של שלווה כבדה עטף אותה. הקרח בפנים התפשט ומילא כל פינה.
תחזיר אותי לבית, דניאל. אני אורזת והולכת.
בית? גיחך. זה הבית שלי. לך חיפשתי כתובת חדשה. רואה פה?
הוא סטה בפתאומיות לשולי הכביש, קרוב לאזור התעשייה של מבשרת ציון. אורות רחוקים, רק רוחות ושלג מכה על החלון.
צאי. תקחי אוויר. תחשבי על החיים שלך.
השתגעת?! מינוס חמש, ואני בכפכפי בית! מירב נאחזה במושב באינסטינקט.
אמרתי צאי! צעק, משחרר את הנעילה. משך אותה מהיד. ריח הבושם היקר התערבב באלכוהול מהערב הקודם.
ניסתה להיאחז או להדוף אותו, אבל הוא היה שרירי וכועס. האגרוף שלו, עם טבעת הזהב העבה, פגע לה ברקה. כאב חד וצורב וערפל לבן. עוד מכה לכתף. הרים אותה וזרק כמו שק החוצה, על הקרח בצד הדרך. היא התרסקה על המדרכה, הברך פוגעת במעקה הבטיחות, והדלת טרקה. גיפ חצה את השלג, התיז עליה גושי שלג שחור ונעלם בערפל.
ברגעים הראשונים לא יכלה לזוז. הכל בער. השלג נמס על פניה, מתערבב בדמעות שזרמו בסוף. התרוממה לאט. על רגליה כפכפים דקים, מעיל קל מדי לחורף ירושלמי. שלפה נייד. נגמרה הסוללה. המטען נשאר בדירה. אצל דניאל.
סביבה שממה, רק משאיות חולפות במהירות בנתיב המהיר. אף אחד לא יעצור. אף אחד לא יראה דמות קטנה רועדת על השוליים.
הפחד היה כבד וחנק אותה. הוא באמת רצה להקפיא אותה. או לפחות לגרום לה להבין את מקומך. ואולי… גרוע מזה? אבל לא מבחינתו זה היה לזרוק צעצוע ישן. מה שיקרה לה לא עניין אותו.
הייתה חייבת לזוז. איפשהו. חזרה לעיר. כל צעד הכאיב בברך הפגועה. הקור כרסם בעור. כעבור חמש דקות לא הרגישה את האצבעות. אחרי עשר גם לא את הפנים. נשימתה קצרה, אדים קרים התגבשו על הריסים.
ובראש נדלקה מחשבה אחת: הוא הלך לחגוג. לצחוק על הניצחון שלו.
דניאל באמת נסע ישר לספא יוקרתי בהר חוצבים, שם כבר חיכו לו עמית ורועי, חברי הילדות שלו, חטובים, גאים בעצמם וחסרי דאגות.
נו, החזרת את הדירה לקופה? עמית חיבק אותו והצביע לכוסית.
גירשתי אותה, נתתי לה טעימה מהקור הירושלמי. דניאל חייך, הרביץ שוט של ערק משובח, וחימם את גרונו. הוא סיפר הכל, בהומור גס. איך דאג שהעורך דין ידע, איך השליך אותה לכביש. תיאר בפרטי פרטים.
החברים נשפכו מצחוק. גבר! אישה צריכה לדעת גבול! לא כל אחת שווה חצי דירה. התמסרו לחום הספא, לשוטי הקוניאק, שיחות בטלות ואוכל טוב. דניאל הרגיש מלך העולם. הכל מתוכנן. ניצח. החיים מחייכים.
אבל עמוק-עמוק מתחת לערק ולזחיחות, העקצוץ טורד. המבטים שלה שניה לפני. לא פחד. משהו אחר. ריקנות. כאילו כבר לא הייתה שם כשזרק אותה. דחק את המחשבה עם עוד שוט. הלילה שלו.
סיימו בשלוש לפנות בוקר. דניאל, מסוחרר, לקח מונית לביתו. הפעם באמת רק שלו. פתח בקושי את הדלת ושיטח על האור במסדרון.
וכמעט איבד הכרה.
הבית היה מסודר אבל מת. סדר של בית קברות. כל זכר למירב נעלם. אין תמונות, אין הכריות הרקומות, אין ספרים, אין העציצים הקטנים שגידלה על אדן החלון. אבל יותר גרוע הכל שהיה קשור אליה נעלם.
היא לקחה רק את מה ששלה. בחדר שישו, הווילונות שלה שירדה עליהם חצי שנה בשוק הפשפשים, נעלמו. הקירות עירומים, רק סימנים מהמסמרים. מהמטבח נעלמו התבלינים שאספה, הסכינים שלה, הצלחות הגליליות. אפילו המתלה לנייר מטבח פורק והברגים נשארו חשופים.
הלך במסדרון. ארון הבגדים ריק במחציתו. המגירות חולצותיו שלו, בודדות. גם מהמדפים הסירה את המגבות שקנתה. בחדר רחצה אין שמפו שלה, אין מסרק, אין חולצה תלויה. אפילו המשטח לאמבטיה הלך.
התיישב על הרצפה הקרה של הסלון, עיניו קפואות בקיר. הדירה התהפכה. הרוח והחום, הביתיות הכל הוסרו בשיטתיות. שבע שנים שוקמו בשבע שעות, והפכו את המבצר לקופסת בטון.
נזכר במבטה האחרון. לא היה שם כאב, לא תחנונים, רק עיניים קרות. כמו עיניו חישוב קר. היא לא התכוונה לקפוא שם. היא נתנה לו את הסצנה שרצה אוזלת יד. ואז, בזמן שישב עם החברים ושתה, חזרה כנראה באותה מונית והסירה את שיירי נוכחותה ביעילות מנתחת.
פרץ בשאגה. התרומם בבעיטה, הלם בקיר: מנוולת! קרא בחלל הריק, אבל הדממה בלעה אותו. שלח יד אל הטלפון לאיים עליה, לצעוק, אבל זכר שמספרה חסום, ולחדש את המספר לא ידע ולא יידע לשלוח. ומה יאמר תשיבי לי את הווילונות?
ניגש לחלון. רחוב ירושלים פרוס מתחת, מעבר לאורות, אולי היא שם אצל חברה, אולי כבר מחפשת דירה. על שכר מורה. אצל מירב יש בודאי שוב קרמיקות, שוב וילונות וציורים. ופה… פה קר. לא רק הקור שבחוץ גם בפנים. פנימה לנשמה.
היה מתוכנן. חישב הכל. רק שלא חשב שהיא תצא כמו מנצחת, תיקח את שלה ותשאיר אותו עם מה שמגיע לו אפס. הדירה כולה שלו כל סנטימטר קר.
עמד ליד החלון, בחשכה, הביט בהשתקפות קירות ריקים לתוך עיניו. הסתובב אל המטבח, למזוג עוד לגימה. אבל אפילו כוסות נעלמו נשאר רק הכוס הישנה מהעבודה, עליה חרוט האבא הכי טוב. והוא שתה מהבקבוק על הרצפה הקרה והשקטה, בעולם שנותר רק שלו.
ומבעד לחלון, בירושלים הבלתי מנוצחת, המשיך לרדת שלג.
