לבני צריך
חמישים אלף, גדי. חמישים. זה מעל שלושים אלף שקל מזונות.
עדן זרקה את הטלפון על שולחן המטבח, והוא החליק כמעט עד לקצה ונשאר תלוי רגע על סף הנפילה. גדי הספיק לתפוס אותו ממש רגע לפני שנפל, וזה רק הרגיז אותה יותר.
לאיתי היו צריכים נעלי ספורט ותלבושת לחוג, גדי הניח את הטלפון הפוך, כאילו מסתיר ראיות. הוא גודל, עדן. ילדים הרי נוהגים לגדול.
נעליים בחמישים אלף? הוא נרשם לנבחרת ישראל?
היה גם תיק גב. וגם מעיל. הרי עוד מעט מתחילה הסתיו.
עדן הסתובבה ממנו, כל רגש לראות אותו נעלם. היא כבר ידעה על ההעברות האלה. כל חודש. בלי יוצא מן הכלל. תמיד אותה סיבה: הבן, אחריות, מחויבות. מילים יפות שמאחוריהן עומדות סכומים ברורים שזולגים מהחשבון המשותף שלהם לאישה אחרת.
אני אוהב אותו, גדי עמד קרוב, בשקט מאחוריה. הוא הבן שלי. אני לא יכול סתם…
אני לא אומרת שתוותר עליו! אני רק שואלת למה להשקיע כל כך הרבה מעבר למזונות? שלושים אלף כל חודש זה לא מספיק? אורית לא עובדת?
עובדת.
אז מה הבעיה?
גדי שתק. שתיקה מוכרת השתיקה שאומרת “אין תשובה”. רק ההרגל להסכים, לעזור, לא להתווכח. להיות הגרוש הטוב, האבא הטוב, הבן אדם המוסרי. על חשבוננו.
היא הסתובבה, נשענת על הכיור.
אני עושה מעקב, אתה יודע? בראש. כמה יוצא לדרך כל חודש. רוצה לשמוע סיכום שנתי?
לא רוצה.
כמעט שש מאות אלף. ועוד לא כולל את החמישים של היום.
גדי שפשף את גשר האף שלו תנועה מוכרת של “בואי נעזוב את זה”. אבל עדן כבר לא יכלה לשתוק. שנים שתקה, שנים שיחקה אותה מבינה.
תכננו חופשה. אתה זוכר? הבטחת נובמבר, ים, שבועיים. אז איפה הכסף?
עדן, אני יודע, אבל אורית התקשרה, אמרה שזה דחוף…
אורית. תמיד אורית. שם תמיד דחוף משהו.
גדי התיישב על השרפרף, מרפקים על הברכיים, ועדן פתאום ראתה כמה הוא באמת עייף. לא מעבודה מהמלחמה האינסופית בין שתי נשים. רגע של חמלה עלה בתוכה, אבל היא מיד מחצה אותו.
היא רוצה לקנות דירה, גדי מלמל, בלי להסתכל עליה. כדי שלאיתי תהיה חדר משלו.
רגע, איזה דירה?
יותר גדולה. עכשיו הם בגארסיה, צפוף להם.
צפוף לה. ומי ישלם?
גדי סוף סוף הביט בה, בעיניים מלאות אשמה. עדן קפאה.
אתה לא מתכוון…
היא ביקשה עזרה. עם ההון הראשוני. אני רק חושב על זה.
חושב? גדי, זה סכום עצום! מאיפה תביא?
חסכנו קצת. קיווינו שנספיק לקנות רכב חדש.
אנחנו חסכנו! למען הרכב שלנו! לטובת המשפחה שלנו!
הקול שלה התנפץ ויד החיפה על הפה, כאילו אפשר להחזיר את המילים פנימה. אין טעם כבר נאמר, מרחף באוויר ביניהם.
גדי קם, ניגש לחלון, הידיים בכיסים.
גם איתי חלק מהמשפחה שלי. אני לא יכול להתעלם ממנו.
אף אחד לא מבקש שתתעלם! אבל יש חוק מזונות, רשמי. כל השאר זה רצון טוב שלך. ושלי, אגב. כי אלה הכספים שלנו.
אני יודע.
ובכל זאת זה לא עוצר אותך.
שקט. מעבר לקיר אצל השכנים הטלוויזיה דולקת קולות רקע, צחוק, קומדיה. רקע מאוד משונה לתיאום הזה.
עדן התיישבה במקומה הקבוע ליד השולחן, יישור ספונטני לשולחן. בפנים הכול בער עלבון, כעס, בלבול, אבל היא דיברה בשקט:
כמה היא מבקשת?
שני מיליון, להון הראשוני.
הסכום נותר תלוי ביניהם, ועדן צחקה קצר בלי שמץ שמחה.
שני מיליון. זה כל מה שיש לנו.
אני יודע.
ואתה באמת מתכוון לתת לה את כל הכסף?
זה בשביל הבן שלי.
אני מתנגדת. זה גם כספי, אם שכחת בכלל.
גדי שתק, לא נשאר מה לומר.
שבוע אחרי, עדן פתחה את האפליקציה של הבנק כדי לבדוק אם המשכורת נכנסה. בלי לחשוב גללה לחשבון החיסכון זה ששלוש שנים חסכו אליו.
מאזן: ארבעים ושבעה אלף חמש מאות שניים שקל…
היא מצמצה. סגרה ופתחה שוב. בדקה שוב.
ארבעים ושבעה במקום שני מיליון…
הטלפון נשמט מהידיים שלה ונחת על השטיח.
עדן עמדה באמצע הסלון, לא יכולה לזוז. שני מיליון. שלוש שנים חיסכון, ויתור על חופשות, שקילה כל קנייה גדולה. ופתאום ארבעים ושבעה אלף. פירור לעתיד המשותף שלהם.
היא הרימה את הטלפון, פתחה את היסטוריית ההעברות. העברה לאורית בן-צור.
אפילו לא ניסה להסתיר.
גדי ישב על הספה עם הלפטופ כשהיא נכנסה בסערה לחדר. הרים את הראש, ניסה לחייך והחיוך נמחק כשראה את פניה.
זרקת את כל החסכונות שלנו על גרושתך?!
הקול שלה השתנק לצעקה, ועדן לא אכפת לה. שישמעו השכנים. שישמע כל הבניין.
עדן, רגע, אפשר להסביר…
להסביר?! שני מיליון, גדי! שני מיליון! זה היה הכסף המשותף שלנו!
הוא השאיר את הלפטופ, קם באיטיות. במבט אין רגשי אשמה רק עיקשות מוזרה.
זה בשביל איתי. מגיעה לו חדר אמיתי, תנאים נורמליים. אני אבא, אני חייב…
אתה חייב למשפחה שלך! לי! לאישה שהתחתנת איתה אחרי שהתגרשת!
היא אמא של בני.
ואני מה?!
את אשתי. אני אוהב אותך. אבל איתי…
מספיק להתחבא מאחורי איתי! עדן התקרבה אליו, והוא נסוג. אתה קנית דירה לאורית. לא לבן שלך לה! הדירה תירשם על שמה, נכון? היא תחיה שם, היא תנהל, ואם תרצה תמכור ותבזבז על מה שתרצה. מה הקשר לילד בכלל?
גדי פתח וסגר את הפה. אין מה להגיד. ברור כי היא צודקת, והוא יודע.
אתה עדיין אוהב אותה, עדן אמרה חרישית. זאת הבעיה. לא איתי. אתה פשוט לא יכול לסרב לה. אף פעם לא הצלחת.
זה לא נכון.
אז למה? למה לא התייעצת איתי? למה החלטת לבד?
גדי ניגש אליה, שלח ידיים:
עדן, בבקשה. נדבר רגוע. אני מבין שאת כועסת, אבל זה לבן שלי…
עדן התרחקה מהידיים שלו.
אל תיגע בי.
שלוש מילים וחומת ברזל ביניהם. גדי קפא עם ידיים מושטות, ובסוף מבין. אבל מאוחר מדי.
אני לא יכולה ככה, עדן עברה לחדר, שלפה תיק. אני לא יכולה לחיות עם מישהו שמחליט לבד. ששומר סודות. ש…
לא שיקרתי!
לא סיפרת. זה אותו דבר.
היא זרקה לתיק את ההכרחי בגדים, תעודות, מטען. גדי עמד בדלת, ראה את חייו מתפרק.
לאן את הולכת?
לאמא.
לכמה זמן?
עדן סגרה את התיק, העלתה אותו לכתף. הביט בגדי גבר בוגר, עיניים מבולבלות, שלא הבין מה עשה.
לא יודעת, גדי. באמת שלא.
שלושה ימים בבית של אמא עברו מוזר. יום ראשון שוכבת על הספה, מביטה בתקרה. אמא מגישה תה, לא שואלת, רק מלטפת את הראש כמו בילדות. ביום השני מגיע הכעס חריף, משחרר. ביום השלישי הבהירות.
התקשרה לעורך דין מוכר.
אני רוצה להתגרש. כן, בטוחה. אין מקום לפיוס.
גדי התקשר כל יום. שלח הודעות ארוכות, מבולבלות, מלאות הסברים ובקשות סליחה. עדן קראה, אבל לא השיבה. מה יש לומר? הוא בחר. עכשיו היא בוחרת.
חודש אחרי, עדן עברה לגארסיה קטנה בקצה העיר. דירה עם נוף לאזור תעשייה, אבל שלה. היא בחרה את הווילונות, סידרה רהיטים, קבעה מה לעשות עם הכסף.
הגירושין עברו מהר גדי לא התווכח, חתם הכול בשקט. אולי קיווה שתתחרט. היא לא התחרטה.
לפעמים, בערב, עדן יושבת ליד החלון, חושבת עד כמה החיים מוזרים. שלוש שנים חשבה שמצאה את האדם שלה. עכשיו לבד בדירה ריקה. וזה לא מפחיד אותה.
עדן פתחה מחברת, רשמה: אפס. נקודת התחלה. ולידה תוכנית לחודש, לחצי שנה, לשנה. כמה לחסוך, לאן להשקיע, אילו קורסים לקחת לקידום.
לראשונה מאז שנים, העתיד תלוי רק בה.
