תקשיבי, יש לי סיפור ממש לא פשוט עם חמותי, שכולם סביבי דוחפים אותי לתת לה מקום אצלנו בבית. הם אומרים: “בסוף זאת אמא שלו! זה התפקיד שלו, ושלה, ושל הנכד!” גם החברות שלי חושבות ככה, אני יודעת, אפילו אם לא אומרות לי את זה בפנים.
חמותי, שולמית, בת 83, שוקלת מעל מאה קילו וממש לא מרגישה טוב רוב הזמן. לפני כמה שנים בן דוד שלי שאל אותי: “למה בעצם את לא לוקחת את שולמית לגור אצלכם? זה מעולה שאת עוזרת לה כל יום, אבל אם יקרה משהו בלילה? זה קשה להיות לבד כל כך.” לא משנה איך מסתכלים על זה, ברור שאף אחד חוץ מהבן היחיד שלה, דניאל, אני – אשתו, והנכד שלנו, אמיר, לא ידאג לה.
בחמש השנים האחרונות, שולמית לא יצאה מהדירה אפילו יום אחד. כל כך כואבות לה הרגליים והמשקל ממש מקשה עליה לזוז. כל הסיפור הזה התחיל לפני שלושים שנה, כשהייתה צעירה, חזקה, בטוחה בעצמה וגם די דומיננטית.
אני ממש זוכרת את היום הראשון שפגשתי אותה: “את מי הבאת אלי?” היא התרגזה על דניאל. “על זה בזבזתי את כל החיים שלי?”
לא דיברתי, פשוט הלכתי בשקט לאוטובוס. באותה תקופה, שולמית גרה בבית גדול ויפה בסביון. בעלה עבד בתפקיד בכיר, ככה שהיא חיה טוב עוד הרבה שנים אחרי שהוא נפטר. באותו ערב, דניאל בא איתי. למזלנו, דניאל אף פעם לא מקשיב לה באופן עיוור, אבל הוא מאוד מכבד את ההורים. הוא ניסה להרגיע אותי ולהסביר שככה זה אופי שלה, חותך ומלטף בסביבות.
אחרי שהתחתנו, התחלנו לחסוך לדירה. דניאל עבד קשה, ואני הייתי בבית במשך כמה חודשים, לבד. אחרי כמה שנים הצלחנו לקנות בית ולסיים בו שיפוץ כמו שחלמנו. אפשר לומר שסיימנו את זה, לא בקלות. את שולמית ביקרנו לעיתים רחוקות. היא תמיד הצליחה להגיד שטויות עליו ועלי לכל מי שהיא פוגשת. “הנכדה שלי מונעת ממני לעזור לאמא שלי!” כן, כאילו אני אשמה בכל.
בסוף היא החליטה לעבור לתל אביב, אבל הכסף מהבית לא הספיק והיא הציעה שנוסיף לה. בתמורה, היא אמרה שתשאיר את הדירה בירושה לאמיר, הנכד שלנו. אבל אצל הנוטריון, פתאום אמרה שהיא חייבת להשאיר את הדירה לעצמה, כי חברה שלה אמרה שבסוף סבתות לא נשארות עם כלום. אז היא אמרה שתוריש למי שידאג לה בזקנה. היא רצתה להיות בעלת הבית, למעלה מכולנו. טענה שנרמה אותה ונשאיר אותה חסרת כל.
עברו כמעט עשרים שנה מאז. כולם במשרד הנוטריון שמעו אותה מתלוננת, ואנחנו ממש התביישנו. החלטנו לוותר. היא עברה לדירה מיד, לא נתנה לשפץ אותה אפילו קצת. גרה שם חודש והתחילה להתלונן שהכול ישן ודירה מתפוררת. שולמית האשימה אותי בהכול: “הבאת לי דירה גרועה, את רק רוצה לעבוד עלי ולרושש אותי.”
היא אוהבת את הילדים של בת דוד שלה, אבל את הנכד שלה, אמיר, מתעלמת לגמרי. לפעמים אפילו מתנהגת כאילו לא זוכרת את יום ההולדת שלו. לפני כמה שנים, מצבה הבריאותי החריף. היא עלתה עוד במשקל, בקושי זזה בתוך הדירה. הבאתי לה אוכל בריא שהרופא המליץ עליו. היא רק קיללה וסירבה לאכול, טענה שרק בת דוד שלה דואגת לה טוב, ושאני מרעיבה אותה.
בשנה האחרונה, דניאל התחיל לבקש שאביא אותה אלינו. הוא טען שאמא שלו הבינה סוף סוף שהיא חייבת להקשיב לרופאים.
אמרתי לו: “בסדר, אבל על תנאי אני שולטת במטבח, אני קובעת מה אפשר לבשל ומה אסור, ואף אחד מהבני דודים שלה לא יבוא אלינו. זו הבית שלנו, ולא שלה.”
שולמית התרגזה, סירבה לעבור, כי ברור שהיא חשבה שתיכנס ותנהל לנו את כל הבית. אבל אצלנו יש רק גברת אחת, ואני! אז הייתי צריכה לבקר אותה, לנקות, לבשל ואפילו להישאר לישון לפעמים. בת דוד שלה דאגה לעזור רק בטלפון.
שולמית התלוננה בטלפון שאני מרעיבה אותה: “לא נותנת לי עוגות או נקניק מעושן.” התחננה שאבוא ואביא לה עוגות. אבל בת דוד שלה דחתה כל פעם את הביקור, למרות שגרה פי שלוש יותר קרוב ממני. מגיעה רק פעם בחודש, עם אוכל לא בריא, ואני הייתי זאת שטיפלתי בה יום-יום.
יום אחד, שולמית התקשרה לבת דוד שלה, והתלוננה שהשרשרת והצלב שלה נעלמו. שנינו היינו אצלה באותו יום, אבל היא הייתה בטוחה שאני לקחתי אותם.
בלי לדבר, הנחתי את האוכל על השולחן, לקחתי את השרשרת והצלב שנפלו ליד המיטה שלה. בבית סיפרתי לדניאל את הסיפור, ואמרתי שאני לא חוזרת לשם. הצעתי שנשלח אותה לבית אבות, והוא הסכים.
