בן לא מוכן להיות אבא…
“מופקרת! חזירה כפויה טובה!” צועקת האם על בתה נועה, שוב ושוב. הבטן העגולה של נועה לא עוצרת את זעמה של האם, אלא דווקא מגבירה אותו. “צאי מהבית ואל תחזרי! שלא אראה אותך יותר!”
האם באמת מגרשת את נועה מהבית. זה לא הפעם הראשונה שהיא מאלצת את בתה לצאת, אבל על כך שנועה “נקלטה” היא קובעת שאסור לה לחזור, לפחות לא עד שתסיים הכול.
בוכה, בעיניים אדומות ומזוודה קטנה ביד, מגיעה נועה אל בן זוגה, יותם, המום ומבולבל. מתברר שיותם כלל לא סיפר להוריו שנועה בהריון ממנו. אמו של יותם מיד שואלת אם לא מאוחר מדי לעשות משהו, אך כמובן שזה כבר מאוחר הבטן של נועה כבר בולטת לעין. נועה כל כך מבוהלת ומיואשת מהעתיד, עד שהיא מוכנה לכל עזרה, למרות שרק לפני חודש סירבה נחרצות להצעה של אמה. עכשיו היא מתייסרת מפחד.
“הבן שלי לא מוכן להיות אבא,” מודיעה אמו של יותם בנחרצות. “הוא צעיר מדי, את תהרסי לו את כל החיים. אנחנו נעזור במה שנוכל, אבל כעת ביקשתי מחברה שתסדר לך חדר במרכז שיקום לאלו כמוך הריוניות שכולם דחו.”
במרכז הקצתה לנועה חדר קטן. שם היא סוף סוף מצליחה לנשום ולנוח. אף אחד לא מטריד אותה, והיא עוברת הכנה נפשית ופיזית ללידה עם תמיכה של פסיכולוגית. כשהרגע הגדול מגיע והיא מחזיקה בידיה את התינוקת נועה נבהלת ומתחילה להילחץ. אך אחרי כמה רגעים מתחילה להסתכל בתדהמה על הפלא הקטן בתה הקטנה, נוגה.
חג חנוכה מתקרב, ובמקום בשורה משמחת מזהירים את נועה שהיא צריכה למצוא מקום ללון, מאחר וכבר יש תור לחדרה. בחדרה הקטנה, עם נוגה בת החודש, יושבת נועה ואינה יודעת לאן יפנו מאיפה תביא כסף, אצל מי תבקש קורת גג. לבה של אמה נותן לה להתקרר היא לא רוצה לראות לא את בתה ולא את נכדתה ומוחקת אותן מחייה.
“נו, קטנטונת, איזה ערב חורפי ועצוב יש לנו…” לוחשת נועה לבתה. היא הרי אהבה את החג הזה כל חייה. מאז ילדותה הייתה מסתובבת בערבים ומביאה דמי חנוכה משירה, מכירה את כל שירי החג, מצטרפת לילדים מהשכונה. פתאום מתחשק לה לנסות לשחזר את ההרגשה לצאת מבית לבית, לשיר שירי חנוכה, להרגיש שוב בשמחת המועד. “למה בעצם לא?” חושבת לעצמה. “הרי נוגה שקטה, אלבש אותה בחום, אקשר אותה קרוב אליי, ואלך לשיר את נשמתי. ומי שלא פותח שיהיה בריא.”
למחרת הערב יוצאת נועה לאחד הרחובות השקטים ברמת השרון. כפי שחשדה, פותחים לה בדלתות במבוכה הרי רגילים שדווקא ילדים או נערים מופיעים עם שירים, ולא אישה צעירה עם תינוקת. אבל פה ושם מצליחה להיכנס, ולאחר שנועה שרה את שירי החג במתיקות, המארחים מודים לה לפעמים במטבעות שקלים ולפעמים במארזי ממתקים. במיוחד מתרככים כשמביטים על התינוקת. כולם מבינים שאישה עם תינוק לא בוחרת לכזו שליחות מתוך נחת.
המעבר מבית לבית לא קל לכלל. “רק אתפוס גם את הווילה ההיא ואסיים, אולי שם יתנו מתנה יפה,” חושבת לעצמה, מרוצה מהסכום שצברה בכיסה מספיק כדי להביא לה רוגע מסוים.
“מרשה לי לשיר לכם שיר של חנוכה?” שואלת כאשר פותח לה בעל הבית את הדלת. אך התגובה של הגבר מבלבלת את נועה. הוא מכניס אותה, מתבונן בפניה, עובר במבטו לתינוקת פניו מחווירים, הוא נשען על הספה ומתיישב בחוסר ביטחון.
“שירית?” שואל בשקט.
“מה?… לא, אני נועה… כנראה אתה מתבלבל…”
“נועה…? את כל כך דומה לאשתי… וגם הילדה הזו. גם לי הייתה בת כזאת… אבל הן נהרגו… תאונת דרכים. ולפני כמה ימים חלמתי שהן חוזרות… ואז את מופיעה… יכול להיות?!”
“אני… באמת לא יודעת מה לומר…”
“את מוזמנת, אל תחששי. תספרי לי בבקשה את הסיפור שלך…”
בהתחלה חוששת נועה מהגבר המוזר, אך כיוון שאין לה עוד לאן ללכת נכנסת אל החדר המואר בביתו של הגבר הבודד. מבט אחד על הקיר שם רואה תמונה של אישה וילדה, ואכן נפעמת מהדמיון. ואז פורצת לדבר, עוצרת רק כדי לנשום משתפת את כל חייה בפרטי פרטים. לראשונה מישהו מקשיב לה. האיש מקשיב בשקט, בולע כל מילה, מציץ מדי פעם על נוגה שישנה בשלווה ומחייכת מתוך שינה כאילו מרגישה שסוף סוף הגיעה הביתה, לבית שיהפוך בקרוב לבית שלה באמתהגבר שותק זמן ארוך אחרי שנועה מסיימת. עיניו דומעות, והוא לא מסתיר זאת. ואז, כמעט בלחישה, הוא אומר: “פעם לא הבנתי למה נשארתי לבד בעולם. חשבתי שאין תקווה, בלי אשתי וילדתי… עכשיו אני מבין אולי חיכיתי לרגע הזה, כדי לעזור למי שבאמת צריך.”
הוא מציע לה שתישאר איתו לפחות בינתיים, עד שתמצא מקום בטוח לידה. בימים הקרובים נועה נשארת אצלו, בביטחון שלא הרגישה זמן רב. בערבים היא שרה שירי חנוכה לנוגה מול החנוכיה שבסלון, כשגם הגבר מצטרף חרש, לחן המילים פותח בהם עולמות נשכחים.
בשבת מספר לה שהוא עורך דין שמסייע בהתנדבות לנשים במצבה, ומציע לה ליווי מקצועי שיוכל להשיג לה דירה וכל מה שתצטרך. נועה לומדת להעז לחלום: על עבודה, לימודים, אולי אפילו פיוס עם אמה.
בערב השמיני של חנוכה, כשנוגה ישנה בחיקה, יוצאת נועה למרפסת ומביטה על כל הנרות הדולקים ברחבי השכונה. האוויר קריר, אבל ליבה מלא חום חדש לא כמו חום של בית ילדות משלה, אלא חום שנמצא דווקא במקומות מפתיעים. “נראה שהנס שלי הגיע השנה,” היא לוחשת, מחבקת את נוגה קרוב לליבה. “לא אור גדול, אולי רק שלהבת קטנה אבל לפעמים, זה כל מה שצריך כדי לגרש הרבה חושך.”
מאותו ערב, נועה יודעת: את הדרך החדשה בחייה היא לא תעשה עוד לבד.
