הבן הלשין על אמא
עליזה בן דוד, בת 68, עמדה ליד דלת חדר השינה שלה, מחזיקה שתי כוסות תה שכבר הספיקו להתקרר.
מאחורי הדלת דיבר בנה עידו, בן 42. הוא דיבר בשקט, כמעט בלחישה, כמו שמדברים כשלא רוצים שישמעו.
“אמא, את צריכה להבין אותי,” הוא התחיל, “זו לא לתמיד. ביררתי, יש להם שם תנאים טובים. חדר פרטי, אוכל שלוש פעמים ביום, אחות מסביב לשעון…”
עליזה לא תפסה מיד למה הוא מתכוון. היא עברה לעברו, הניחה את הכוסות על השולחן הקטן. עידו ישב על הספה ולא הביט לה בעיניים.
“על מה אתה מדבר?” שאלה.
“על בית ההורים, אמא. כבר דיברתי איתך, את לא הקשבת.”
“לא דיברת איתי על שום בית הורים.”
הוא הרים אליה את עיניו, בהן היה אותו מבט מהילדות שלו, כשהיה שובב ושבר משהו של השכנים וניסה להמציא תירוץ. אשם ועקשן בו זמנית.
“דיברתי. בפעם האחרונה שבאתי.”
“עידו, בפעם האחרונה היה לך בדיוק עשרים דקות, הבאת לי שקית עם תפוזים ומיהרת. מתי בדיוק הספקת לדבר על זה?”
הוא קם, ניגש לחלון. בחוץ היה החצר הקטנה שידעה בעיניים עצומות: שלוש ברושים ליד גן השעשועים, ספסל עם צבע מתקלף, חתולה בשם מיצי שתמיד היתה מתחככת ברגליים שלה בכניסה. פתאום היה חשוב לה לדעת אם מיצי שם, והציצה לא, לא היתה.
“אמא, אני מבקש ממך אל תעשי מזה עניין. בית הורים ‘חורשת האורנים’ זה לא מה שאת מדמיינת. אנשים שם חיים, פעילים. יפעת ביקרה שם וסיפרה לי”
יפעת. אז כבר דובר עם יפעת.
“הבנתי,” אמרה עליזה.
“מה הבנת?”
“הבנתי שזה לא רעיון שלך משלך.”
עידו התהפך אליה במהירות.
“אמא, זה לא הוגן. זו החלטה משותפת. שנינו חושבים שטוב לך שם. את כאן לבד, קשה לך. שוב השכנה סיפרה לי שהלחץ דם עלה. שם יש רופאים, חברה, טיולים.”
“עידו,” שקטה פתאום, “זו הדירה שלי.”
השתררה שתיקה ארוכה.
“אמא…”
“הייתה הדירה שלי,” תקנה את עצמה, כי נזכרה פתאום באותו מסמך שחתמה עליו לפני כשנתיים. עידו הסביר משהו על מסים, ש”זה ככה יותר נוח, סתם פורמליות, לא ישתנה כלום,” והוא הבטיח. היא חתמה כי האמינה לו. כי הוא הבן שלה.
“אמא, אל תגידי ככה.”
“ככה? איך ככה?”
“ככה. עם הפנים האלה.”
עליזה התבוננה בתה שהתקרר. הכינה במיוחד נענע, אהוב עליו. זכרה.
“מתי אתם רוצים שאעזוב?”
“אמא, למה את מדברת ככה…”
“עידו, שאלתי שאלה.”
שוב סובב גבו.
“יפעת חושבת שלקראת ספטמבר יהיה טוב. צריך… צריך את המקום. היא צריכה חדר עבודה, והאמת שגם אנחנו רוצים לשפץ.”
ראשון לספטמבר. עוד שלושה חודשים.
עליזה הרימה את הכוס שלה ויצאה לאט מהחדר. נכנסה למטבח, הניחה את הכוס בכיור והביטה ארוכות אל קיר הלבנים של השכן, תצפית מוכרת כל כך. כבר 38 שנה שהביטה מהחלון הזה; קודם עם אלי, בעלה שנפטר לפני שבע שנים, ואחר כך לבד. פה בישלה ריבות, האכילה את עידו בבוקר, פה גם בכתה בלילות, שאף אחד לא ראה.
עידו יצא מהחדר, עמד בכניסה למטבח.
“אמא, תגידי משהו.”
“מה אתה רוצה שאגיד?”
“שאת מבינה. שאת לא כועסת.”
היא הסתובבה אליו. הוא היה גבוה, נאה, דומה לאביו. תמיד חשבה שזה טוב, הדמיון הזה. עכשיו לא היתה בטוחה.
“אני אוהבת אותך, עידו,” אמרה. “זה לא ישתנה.”
והוא קיבל את זה כהסכמה. ראתה את ההקלה בפניו, את הכתפיים שנרגעו. ניגש, חיבק אותה, לחש משהו על זה שהיא גיבורה, שהוא יבוא לבקר המון. היא כמעט לא שמעה את המילים. רק חשבה שיש לה עוד שלושה חודשים. זה זמן.
***
את האמת שמעה מאליה.
אליה בת שלוש עשרה, הבת של עידו מאשתו הראשונה, התקשרה בערב מאוחר, והקול שלה היה כזה ששומעים כשכבר בכית ומנסה להירגע.
“סבתא, שמעתי אותם מדברים. אבא ויפעת.”
“אליה, איפה את עכשיו?”
“בבית, אצל אמא. הייתי אצל אבא בסוף השבוע. סבתא, היא אמרה שאת לא תרצי לעבור לבית אבות מרצונך. שצריך יהיה ללחוץ. שאם תעשי בעיות, יש דרכים. שהדירה כבר רשומה על שמו, שאין לך מה לעשות. אבא שתק. הוא לא אמר מילה, סבתא.”
“אליה…”
“אני לא רוצה שיעשו לך את זה. את לא רוצה לשם, נכון?”
“נכון, לא רוצה.”
“מה תעשי?”
הביטה על המדף, איפה שהתמונות: אלי שחייך בצעירותו, עידו בכיתה א’, אליה בגיל שלוש עם דלי בארכיון.
“אחשוב, אליה. אל תדאגי.”
“סבתא, מותר לי לבוא אלייך, לא משנה איפה תגור?”
“מותר. תמיד.”
סיימה את השיחה וישבה רגע. אחר כך עשתה סיבוב בדירה, כמו מטיילים רגע לפני נסיעה ארוכה, נוגעת בכול במשקוף עם הסימנים של הגובה של עידו ושלו מהילדות, על אדן החלון הלבן, שצביע אותו אלי מזמן, בארון הבגדים נזכרת.
בבוקר התקשרה לעירייה לברר על ניסוח העברת בעלות. השיחה היתה קצרה וקרה. הפקידה אמרה בשלוות אדישות שזו עסקה סופית, אפשר לערער רק בבית משפט ורק במקרים של הונאה או לחץ מוכח בלתי אפשרי כמעט.
עליזה הוקירה תודה, ניתקה והלכה לבשל מרק.
***
צימר ישן היו לה ולבעלה במושב, ליד נתניה, שש הדונם, בית עץ קטן שבנה אלי במו ידיו. הגג דלף, התנור ישן והגדר נפלה כבר מזמן. שלוש השנים האחרונות כמעט ולא ביקרו שם. רק עליזה בקיץ, קצת לעבוד בגינה, קצת בשביל הנחמה.
ב-August היא נסעה לשם עם שלוש מזוודות ושני ארגזים: בגדים, כלים, ניירות, תמונות, ספרים, שמיכות חמות, טלוויזיה קטנה, מכונת תפירה.
למחרת עידו התקשר.
“אמא, מה קורה? נסעת. למה לא הודעת?”
“למה להודיע? הרי עוד לא הראשון לספטמבר.”
“אמא, דיברנו בהבנה…”
“עידו, אתה הודעת לי על החלטתך. אני קיבלתי החלטה משלי. הכול בסדר.”
“אבל אי אפשר לגור שם בחורף. אין חימום נורמלי, מים מקולטים…”
“יש תנור. יודע להפעיל.”
“זה לא רציני.”
“מאוד רציני,” אמרה וראתה איך בפנים חזרה איזו קשיחות שלא הרגישה בה כבר זמן רב. “עידו, אצלך הכל טוב?”
“אצלי? אני דואג לך.”
“אז הכול טוב. נדבר, יש לי עניינים על הראש.”
והיא הלכה לבדוק את הגג.
הגג במצב גרוע. בפינה של המרפסת הלוחות נרקבו, נכנסה רטיבות. עליזה מצאה פח זפת ומסמרים ותפרה טלאי זמני לא יפה, אבל עבד. אחר כך עברה לבדוק את הבאר, המים היו נקיים, קרים, עם טעם ברזל.
המשק הסמוך היה של משה ברודי, גבר בן שבעים ומשהו, שגר בצימר לצמיתות מאז פרש מהעבודה. מעט שיח שלום-שלום בחצר, לפעמים החלפת שתילים.
בערב הוא בא לדפוק בגדר.
“ערב טוב, רואים שחזרת. תישארי פה בחורף?”
“כן, משה. אשאר.”
הסתכל אל הגג, על התיקון שקצת עקום.
“צריך לבדוק את הארובה של התנור, אף אחד לא חימם כאן ממזמן. עדיף שלא תשארי לבד עם זה.”
“אתה מבין בארובות?”
“אני פה משגיח קצת. אפשר לעזור.”
אחרי שעה היתה האש בוערת בלי עשן. שתו תה על המרפסת. שקט של היכרות. דו-שיח פשוט, בלי רחמים.
“משה, אתה לא מפחד לבד בחורף?”
“פחדתי. התרגלתי. ואת?”
ספרה לו, לא הכול, סיכום. הוא הקשיב בלי להעיר או להציף חמלה מוגזמת.
“קורה,” אמר בסוף. “הילדים לפעמים לא מבינים. אחר כך מתפלאים.”
“עידו ילד טוב,” אמרה חרישית, מופתעת שאמרה.
“לא מתווכח.”
“פשוט לה יש יותר כוח,” לחשה.
“אז גם לך יהיה,” ענה בהשלמה.
צחקה. “גם בגילי להיות חזקה? עם גג דולף?”
“למה לא? את תסתדרי. אני אעזור.”
***
ספטמבר עבר בעבודה קשה. ברכה ותיקונים. יבול אחרון, דשן, חיתוך גזם, סדרי חורף. עם הדלק עזר משה הביא משאית עם קוביות עץ וסידר מדורה הגונה. לפעמים עבדו בדממה, לפעמים שוחחו בשקט.
עידו התקשר שוב באמצע ספטמבר.
“אמא, את מסתדרת?”
“כן.”
“נהיה קריר בלילות.”
“אני מדליקה תנור, עידו.”
“אמא, אולי תעברי קרוב יותר לעיר. יש מקומות ברמת גן…”
“אני טוב לי פה.”
“שמעתי… ואליה?”
“היא בסדר. אצל אמא שלה.”
יותר לא שאלה. כשנגמרו המילים, נפרדו.
באוקטובר הגיע גשם. הדרכים בוציות, שכנים ברחו הביתה, דממה. עליזה יושבת מול המרפסת, מקשיבה לציפורים ולטיפות בגג. לפעמים בכתה. בשקט. לא מצער אלא ממשהו מעמיק יותר. חשבה על הדירה, על הקווים בעיפרון במשקוף, שמישהו עוד יכסה בצבע בלי לדעת. על אלי, על חיים ארוכים שנכנסים לכמה קופסאות.
אבל בוקר קמה לעבוד, כי פשוט אין ברירה.
משה הופיע כמעט כל יום עם מברגה, דלעת, קופסת ריבה. שוחחו על ילדים, על העיר, על החיים בחורף לבד. היה מדבר פחות, מקשיב יותר.
“אתה לא פוחד?”
“פחדתי. לומדים פחות.”
“אני עוד לומדת.”
“יתחיל להסתדר.”
לא ניסה לשכנע, רק לסמן יעד נוסף.
***
החורף הגיע בנובמבר. השלג נפל ככה סתם ולא נמס, והאוטובוסים הפסיקו להגיע. הבדידות אותה לא חוותה הממה.
שבוע ראשון התקשרה לאליה כל ערב.
“סבתא, חם אצלך? אכלת?”
“חם, אכלתי. אצלך?”
“אבא ביקר בשבת, יפעת חיכתה באוטו.”
“שיהיה להם לבריאות.”
“הוא היה עצוב.”
“זה שלו. אל תדאגי.”
“את כועסת?”
חשבה.
“לא. עצובה זה משהו אחר. כעס רוצים שמישהו יבין ויתחרט. עצב מבינה שככה יצא.”
אליה שתקה ואז אמרה: “סבתא, את חכמה.”
“אני זקנה, אליה.”
“זה לא אותו דבר.”
עליזה גיחכה. חום בלתי צפוי.
“נכון, שונה.”
ינואר היה קשה. קור עז, העצים נגמרים מהר. פעם אחת התפוצץ הצינור, ירדו למטה שלושה ימים ושלשו מים מהשלג. משה עזר, הביא ציוד, חימם את הבית. עבדו, קפאו, תיקנו.
“תודה, משה, לא יודעת איך הסתדרתי בלעדיך.”
“היית מסתדרת.”
“לא בטוחה.”
“אולי, אבל מנסה. זה הכי חשוב.”
“ולא מפריע לך לעזור?”
הביט בה.
“משהו? את לא זרה. שכנים.”
“שכנים זה לא תמיד ככה.”
“נכון, אבל לא הפעם.”
בפברואר אליה באה לביקור בסופ”ש הפתעה, רק עם תיק ותפוזים ועוגת שוקולד.
“אמא ליוותה עד אוטובוס. היא דואגת לך,” אמרה.
“תעבירי לה תודה. כנסי, קר.”
הביטה על התנור החם. “נעים כאן, סבתא,” אמרה.
“באמת?”
“כן. בית אמיתי, לא כמו מלון.”
הביטה בנכדה. כמה גדלה! כבר לא ילדה, רצינית, עם עיניים כמו עידו.
“ספרי לי על סבא, איך היה פה כשהייתם צעירים.”
ישבו עם תה, סיפרה לה על אלי שבנה את הבית, על לילות קרים, על יבול ראשון בגינה, על עידו הקטן שפחד להיכנס לשדה לבד.
“הוא היה פחדן?”
“לא. היה לו דמיון מפותח. המציא לעצמו מפלצות.”
“עכשיו הוא כבר לא פוחד?”
“פוחד מדברים אחרים.”
“סבתא, לדעתך הוא מבין מה עשה?”
“לא יודעת. זה משהו שהוא צריך לשאול, לא אני.”
“זה לא הוגן.”
“לא הוגן. אבל צדק לא תמיד מגיע.”
“לפעמים מגיע משהו אחר?”
“לפעמים כן. משהו חשוב יותר.”
“מה?”
הביטה מהחלון, שלג, שקט, אורנים בקצה השדה.
“שקט,” לחשה. “התה הזה. את כאן. זה מה שחשוב.”
אליה חשבה רגע, הנהנה.
***
מרץ הביא ריח אדמה ויערות. עליזה קמה לבוקר עם תחושה של טוב פשוט. אמיתי. לא על אף הכל אלא פשוט כך.
משה מציץ מעבר לגדר, “הרקפות שלי כבר מוכנות, רוצה?”
“ברור.”
“אגיע בערב. ותבדקי את הגדר ההיא, נראה שיש קרש רופף.”
“בטח, אולי אני אצליח בעצמי.”
חייך.
“בטח שתצליחי. אני רק מציע.”
באפריל עבודה במרץ: לחרוש, לדשן, לתקן משאבת מים, להכין חממות. עבדה, אכלה, ישנה מעולה. כמעט שלא חשבה על הדירה. לא שוכחת, לא סולחת אבל זה כבר לא כואב כל רגע, סתם זיכרון עמום.
עידו התקשר באפריל.
“אמא, איך הולך?”
“טוב. הרבה עבודה.”
“שומע. רציתי לומר… אני חושב עליך.”
שתקה רגע.
“טוב, עידו.”
“את לא באה לבקר? אפילו יום אחד?”
“לא.”
“למה?”
“טוב לי פה. פה הבית שלי עכשיו.”
“את מדברת עם אליה?”
“היתה פה, תבוא שוב.”
“טוב, שמרי על עצמך.”
***
הקיץ הבא בגן היה אחר ממה שהיא זכרה. פעם היתה מגיעה לכמה ימים, מתגעגעת לאוטו ולנוחות. עכשיו זו הקרקע שלה, עבודת הידיים שלה, כל ירק ופרי היו שלה, ברכה קטנה.
אליה הגיעה לכל הקיץ. ויקי, גרושתו של עידו, התייעצה אם עליזה תסכים שתשהה אצלה כל החופש.
“רק תשמח,” ענתה. “היא עוזרת לי.”
“היא מספרת עליך בחום,” אמרה ויקי.
“גם לי יש אותה,” חייכה עליזה.
אליה הגיעה עם ספרים, טאבלט ומחברות. לא פחדה מעבודה, עזרה בגינה, למדה להדליק את התנור, לשאוב מים. בערבים ישבו על המרפסת עם תה מהגינה, פשוטות.
משה נשבה מיד לאליה. לימד אותה לזהות ציפורים בקול, איך מתקנים בור מים, חזה עננים. אליה הקשיבה בריכוז.
“הוא נחמד, סבא משה,” אמרה ערב אחד.
“הוא שכן וחבר טוב,” עידכנה עליזה.
“זה כמו סבא, רק אחר,” צחקה אליה.
“כן, סוג של.”
“בסדר לך איתו?”
“טוב לי. אנחנו חברים.”
“רק חברים?”
“ממש,” חייכה עליזה.
בפעם אחרת עידו התקשר, קולו מתוח.
“אני רוצה לבוא, אפשר?” שאל.
“אפשר. אליה פה, סוף שבוע טוב?”
“אבוא בשבת.”
הוא הגיע, לבד, בלי יפעת. נכנס, הביט בגינה המטופחת, בדק הכל.
אליה זינקה אליו, חיבוק חצי מהוסס.
ישבו לאכול ארוחת צהריים. דיברו בעיקר שטויות. אליה סיפרה על הציפורים, העונה, על משה. עידו נראה רזה מתמיד, עייף.
אחרי האוכל אליה הלכה לקרוא. עידו נשאר איתה במטבח.
“אמא, אני צריך לדבר איתך.”
“תדבר.”
“יפעת רוצה שאליה תלך לפנימייה. היא טוענת שאליה מפריעה, שהיא לא הבת שלה. ניסיתי להסביר, לא עזר. אליה שמעה אותה בטלפון, במקרה. בכיתי. לקחתי אותה לוויקי.”
“אני יודעת,” חתכה.
“איך ידעת?”
“היא התקשרה, בכתה.”
“אמא, תסלחי לי?”
“על מה?”
“על הכול. על הדירה, על שהקשבתי לה, על בית האבות, על שבגדתי בך.”
“עידו”
“תני לי לסיים. רק עכשיו הבנתי. דחפתי את עצמי להאמין שעדיף לכולם, שבית-אבות זה לטובתך. זו היתה תקוות שווא. פשוט לא עמדתי מול יפעת. הרגשתי קטן לידה. בחיים שלי את והילדים שלי היא לא סופרת.”
“אתה אוהב אותה?”
שתק ארוכות.
“כנראה לא. או אהבתי פעם, נגמר.”
“ומה תעשה?”
“עוזב. אמרתי לה. היא לא התפלאה.”
“יש לך איפה?”
“שכרתי דירה קטנה. לא באתי לשכנע אותך לחזור לתל אביב. פשוט… להגיד.”
“להגיד ולבקש סליחה,” השלימה.
“כן. את סולחת לי?”
היא קמה, הסתכלה דרך החלון. אליה ישבה על הספסל עם ספר, השמש בין הברושים.
“כבר מזמן סלחתי. זה לא אומר שאחזור. אבל אתה תמיד הבן שלי.”
שתיקה.
“אמא?”
“כן.”
“אפשר שאבוא לפה?”
“כמובן. זו גם הדירה שלך. אלי בנה גם בשבילך.”
הביטה בו. פתאום נראה לה שוב כה ילד.
***
אליה לא חזרה עם עידו. הוא בא להיפרד ממנה.
“אני מעדיפה להישאר עם סבתא. פה טוב לי,” הסבירה. עידו הביט בעליזה, היא רק הנהנה.
“אם זה מתאים,” אמרה.
“זה מתאים,” ענתה ויקי.
עברו עוד אוגוסט, ספטמבר, אליה הלכה לבית הספר המקומי. בבוקר הראשון של שנה”ל ליוותה אותה עליזה בדרכי העפר והרהרה איך החיים לפעמים מסתדרים אחרת לגמרי ממה שחושבים.
התקשרות טלפונית עם עידו הפכה ליותר טבעית, רגועה, בלי מסיכות. סיפר על הדירה, העבודה, כמו תלמיד. היא המליצה מתכונים, הוא ניסה.
“את לא מתגעגעת לעיר?” שאל.
“לא. אפילו אני מופתעת מכך.”
“אני שמח שטוב לך, באמת.”
גם משה שאל אותה פעם אם תוציא אפוטרופסות על אליה.
“אני חושבת שכן. נדבר כולנו.”
“נכון. טוב לה פה.”
“אתה אוהב אותה?”
“ילדה נבונה. אנשים כאלה תמיד צריכים לקרקע.”
“ואותי אתה רואה?”
“ברור. לא אותה אישה מהסתיו הקודם. חופשייה. זה הבדל חשוב.”
הרהרה.
“נכון מאוד,” אמרה.
***
אוקטובר. החורף חזר. עליזה הפעילה תנור, הפכה את זה לשגרה. אליה שבה מבית הספר, הכינה שיעורים, ועליזה בישלה מרק.
“סבתא, יש לנו עבודה לכתוב על מישהו שמכבדים.”
“את מי תבחרי?”
“אותך. בסדר?”
“ברור. רק אל תגזימי.”
“אני לא אגזים. אכתוב אמת: שעברת לפה בלי כלום, לא נשברת, לא נהיית מרה, לא ריחמת על עצמך.”
עליזה ערבבה את המרק.
“רחמתי, בלב.”
“זה אמיתי. לרחם על עצמך בשקט זה לא חולשה. זה נימוס.”
הביטה בה, מחייכת.
“איפה למדת את זה?”
“אני המצאתי.”
“אם כך תרשמי.”
אליה חייכה.
החשיך מוקדם. שמע קול דלת נפתחת. משה נכנס.
“יש לי כרוב כבוש טרי, רוצה?”
“מעולה! תישאר לארוחת ערב.”
אליה קראה מהשולחן: “סבא משה! נשארים לאכול!”
שמעו את צחוקו. עליזה טעמה מהמרק, הוסיפה מלח. זה היה הבית שלה, הספל שלה, המדורה שלה.
עוד כמה שבועות אמורים כולם להיפגש עידו, ויקי, עליזה לסגור סופית את מעמד האפוטרופסות. אליה כבר לא דואגת, היא יודעת היכן מקומה.
עליזה גם לא מתכננת רחוק. חיה יום-יום. זה מספיק.
משה הניח את הצנצנת על השולחן.
“ריח מצוין.”
“עוד כמה דקות זה מוכן.”
אליה סידרה שלוש צלחות, והביאה לחם.
התיישבו לאכול.
היה כבר חושך מוחלט בחוץ, והשתקפות של שלושה סביב השולחן נראתה על הזכוכית, אור הדוד, אדים מעל המרק. כמה מטושטש, אבל חמים.
“סבתא, עידו באמת יבוא בשבת?”
“הוא הבטיח.”
“אולי הוא יראה כמה כאן באמת טוב. לא כמו בחורף.”
“בחורף הכול היה שונה,” אמרה עליזה.
“שונה, אבל טוב יותר?”
ביטאה בה, הביטה במשקוף, בצלחות, בצנצנת.
“טוב יותר, אליה. הרבה יותר.”
“אז שיבוא ויראה,” סיכמה אליה.
