בייביסיטר לאח
מה קורה, יערה? שוב היא לא עונה?
היא לא עונה! יערה זרקה את הטלפון על השיש היא לא עונה מהשעה שש בערב! בגללה לא נסעתי לאמא… אני צריכה לבשל גם אצלה וגם בבית, ואין לי עם מי להשאיר את נועם… גידלנו עוזרת!
באותו רגע נשמעה טריקת הדלת.
אה, אתם עוד ערים? קראה ליאן דרך הכתף, לא הוציאה את האוזניות, ופשוט הלכה ישר לחדרה תוך התעלמות מוחלטת מההורים.
אבל אמא שלה לא היתה מוותרת כל כך מהר.
ליאן! תעצרי! הקול של אמא גרם לליאן לעצור, אבל היא לא פנתה לאחור, לאן את חושבת שאת הולכת? את מאחרת… כמה? שש שעות! את לא מתכוונת להסביר לי?
ליאן הוציאה אוזנייה.
על מה כל הלחץ?
את הבטחת! אמרה יערה בייאוש הבטחת שתשמרי על נועם!
ליאן, שכל מה שהיא רצתה עכשיו זה להתרסק על המיטה, סיננה:
לא הסתדר. אף אחד לא מת מזה. את היית בבית.
יידעתי אותך שבוע מראש שבערב הזה צריך לשמור על אחיך! כי אבא במשמרת לילה, ואני חייבת לנסוע לאמא שלי. לא אכפת לך לא מאחיך, לא מסבתא, וגם לא מאמא שלך!
מה לעשות, ליאן פשוט שקע עם החברים מהאוניברסיטה, ואז יותם הציע לכולם להמשיך אליו… הזמן עף, היא אפילו לא שמה לב. שכחה הכל.
כך ליאן תירצה לעצמה.
כי הטלפון שלה לא באמת התרוקן היא בעצמה ניתקה אותו.
הבטחתי, אמא, אבל אחר כך התוכניות השתנו.
תני לי להריח, הרגישה אמא.
מה, אנחנו בבית סוהר? התעצבנה ליאן.
שתית, קבעה אמא מסיבות יותר חשובות ממשפחה.
וליאן איבדה את זה.
נכון! לא נהייתי הבייביסיטר שלכם ואני לא אשמור על אח שלי. תסתדרו לבד. החלטתם להביא עוד ילד בגיל מבוגר תיהנו ממנו. יש לי חיים משלי.
אבא, שמעולם לא צעק על ליאן, הקשיב עד הסוף ואז התערב.
אנחנו לא הופכים אותך לבייביסיטר. כמעט לא מבקשים ממך כלום! היום כן היה קריטי, ואת הבטחת… ליאן, איחרת בשש שעות. כיבית את הטלפון. ועוד מאשימה רק אותנו?
אני לא מאשימה, אבל נועם זה לא באחריותי. הייתי אצל חברים. כולם יצאו, אז אני גרועה מהם?
ההורים עשו הכל כדי לא להעמיס עליה משימות בית. עד לא מזמן עוד היתה תלמידה, עכשיו סטודנטית במסלול יוקרתי באוניברסיטה בתל אביב. הם הבינו וריחמו עליה.
אבל ליאן לא ריחמה על אף אחד.
את יודעת מה גרוע? אמרה יערה כי בגללו לא נסעתי לאמא שלי! היא לא יכולה אפילו להכין לעצמה משהו! ואני לא יכולה כל הזמן להיות בין ילד בן שלוש לאמא חולה!
ליאן, מפרקת את הקוקו המסובך שחברה סידרה לה, ענתה בקור רוח:
זו כבר הבעיה שלך, אמא. את רצית ילד בגיל הזה. תטפלי בו. אני לא חייבת לכם כלום.
זה נאמר כל כך פוגע שאפילו אבא נבהל.
ליאן, זה עובר את הגבול!
למה? אני לומדת. צריכה לפתח קשרים. למצוא חברים ואולי אפילו בן זוג! לא לשבת איתכם ואח שלי כל היום!
אבא הושיב אותה בכיסא.
ליאן, תשבי… תקשיבי. אף אחד לא מבקש שתהיי מטפלת במשרה מלאה. ביקשנו טובה. לא עבודה, עזרה למשפחה. הסכמת.
ליאן, שכבר לא רצתה לסגת, ענתה בחדות:
הסכמתי, ושיניתי. החיים משתנים.
החיים משתנים אבל במקרה הזה את שינית בלי להודיע, אבא ענה אני מבין שאת לומדת ויש לך חברים. אבל ליאן, את חלק מהמשפחה הזו. אף אחד לא כולא אותך פה. אבל תביני גם אנחנו לפעמים צריכים עזרה. את יכולה למצוא שעתיים בשבוע לשמור על אח שלך? שעתיים, שנוכל ללכת אפילו לרופא או כמו אתמול לסבתא?
ליאן אפילו לא נתנה לו לסיים. הרימה גבות, הטתה את הראש, מהשיער נפלו סיכות.
לא.
למה?
כי זה לא האחריות שלי, אבא. לא חייבת להקריב את החיים שלי בשביל הרצונות שלכם.
ליאן התבצרה, מוכנה לסערה. עכשיו ההורים יתפוצצו…
בסדר, אמר אבא לפתע בנימה רגועה שמעתי אותך.
אה… שמע? איפה הצעקות? איפה לקיחת הטלפון? איפה האיומים של “עוד תתחרטי על זה כשאנחנו לא נהיה”?
אז זהו? שאלה ליאן.
כן. מבחינתנו זה נגמר להיום.
ליאן, משונה מהקלות שבה ויתרו לה, מיהרה למקלחת להוריד את האיפור ולצלול לישון… איזה ערב מתיש. וגם ההורים נדבקו!
להורים, בחדרם, הוויכוח לא נגמר.
נדב, איך היא יכולה להיות כל כך חסרת לב? יערה שאלה כבר בעצב ולא בכעס ניסינו לחנך כמו שצריך… לא החסרנו לה כלום, לא היה לנו איסורים הזויים. לא הקשנו. אז למה מרגיש כאילו היא לא אוהבת אותנו בכלל… מה עכשיו? נבקש ממנה לשמור על אח שלה?
לא, נדב נענע בראש לא נבקש. אם היא חושבת שהיא לא חייבת לנו כלום, אז גם אנחנו לא חייבים לה. לפחות עד שתבין מה זה חיים עצמאים.
***
הבוקר לא התחיל עם קפה, אלא עם תחושת המשך ויכוח מאתמול.
ליאן יצאה ראשונה למטבח. שתתה מים, נגסה מפרוסות לחם עם גבינה ישנות מהמקרר. כשהאמא נכנסה, מחזיקה את נועם, ליאן מיד שקעה בפלאפון כדי להתחמק מהערות חינוכיות. אבל אמא שתקה. אחר כך נכנס גם אבא, שאפילו בירך:
בוקר טוב, הוא זרק לכיוונה.
ואוו, מדברים איתי, ענתה ליאן בציניות.
אבא פתח קובץ שבו היו רשומים כל ההכנסות וההוצאות של המשפחה בשקלים.
ליאן, אני רוצה לדבר איתך רגע.
היא גלגלה עיניים.
שוב על אחריות? הרי אמרתי ש…
לא, לא על אחריות, חתך אותו טוב, קצת גם זה, אבל הפעם בעיקר על כסף. מהחודש, אנחנו נצפה ממך לחלק שלך באוכל ובחשבונות. כלומר, התשלום שלך.
ליאן גיחכה, בטוחה שזה סוג של בדיחה אולי “עונש” של הבוקר אחרי הצילוף של הלילה. להרגיז אותה חזרה. אמש היא הרגיזה אותם, בוקר – הם מחזירים.
חח, אבא. הומור זה לא הצד החזק שלך. אני לא נופלת בזה.
אבל אבא התכונן במהלך הלילה.
זה לא בדיחה, ליאן. מהיום את, כאדם עצמאי, משלמת על חלקך בכל דבר. מא’ ועד ת’.
אפילו נועם, שעירבב את הארוחת בוקר מולו והנפח לחיים, נעץ באביו מבט מופתע.
מה? לחשה ליאן.
אמרת שאת לא חייבת לנו כלום. בסדר. אז את חיה פה כעצמאית. מהחודש הזה את משתתפת בהוצאות אוכל, חשמל, מים, גז, ובעיקר בלימודים שלך.
ליאן הבינה זה לא סתם, אבא באמת מתכוון לקחת ממנה כסף. הם נעלבו ממנה חזק.
אבא, אתה קולט מה אתה אומר? לא מאכילים אותי בסדר, אבל לימודים זה קודש. אם לא תשלם לי שכר לימוד, אתה לא תסלח לעצמך. אני מכירה אותך.
אני מסוגל, ענה את בגירה, בת תשע-עשרה. בוגרת. מבוגרים משלמים לבד. אמרנו תמיד שנתמוך כל עוד את לומדת וגרה איתנו, אבל זה חייב להיות מגובה בכבוד הדדי ומינימום עזרה. העזרה סירבת לתת אז גם את העזרה שלנו אלייך אנחנו עוצרים.
יערה כבר לא ניסתה להאכיל את נועם. הביטה בבעלה, “הגזמנו?”
ליאן, אוחזת בגבינה, זרקה ביד רועדת את הפרוסה על הצלחת, קמה, רוטנת:
לא אוכל, תכניסו לי את זה לחוב!
ההורים אכלו לבד. ליאן התארגנה בחדר ברעש מופגן, יצאה לאוניברסיטה, לשיעורים שעדיין שולמו.
אולי הגזמנו? שאלה יערה.
נדב, שכרסם גבינה בלי תיאבון, פסק:
בדיוק במידה, יערה! אם היא כל כך רוצה עצמאות שתשלם בעצמה. זה כואב, אבל חיוני. שתלמד לא לרכב על אחרים…
מאז ליאן כמעט לא פוגשת את הוריה. יוצאת מוקדם, חוזרת מאוחר. כבר לא אוכלת בבית. יערה, למרות ש נדב אסר, בדקה ברמז אם ליאן רעבה היא קיבלה מבט פגוע והלכה.
הזדמנה לליאן עבודה בבית הקפה, יום אחד החליפה חברה ואז קיבלה את המשמרות בעצמה. ארבע שעות אחרי הלימודים מגישה מגשים, אבל יש לה כסף.
ההורים דאגו, אבל עמדו בשלהם.
שוב היא לא אוכלת, נדב. היא רעבה. בסדר, חינוך אבל לאן הגענו… יערה דאגה.
היא תעבור את ההתבגרות הזו, יערה. כשתבין שבמשפחה עוזרים אחד לשני, הכל יעבור. היא משחקת בגאווה.
ובחודש השלישי לחרם, ליאן אמרה:
טוב, תחשבו שניצחתם. אני לא יכולה לעבוד אחרי שיעורים כל כך הרבה וגם התשלום אפסי… מסכימה לשמור על נועם. כמה פעמים בשבוע, שלוש שעות כל פעם. תראו בזה עבודה שלי. הנה, שמרתי גם כסף לשכר דירה, כמה שיכולתי זה אלפיים שקל.
הניחה את הכסף על השולחן. לא היה לה יותר. הוריה לא לקחו את הכסף הזה.
ליאן, לא רצינו לפגוע בך. אנחנו לא סחטנים, אמרה אמא טיפלנו בך לא כי חייבים לפי חוק, אלא כי את הבת שלנו ואנחנו אוהבים אותך. תני לנו, בבקשה, טיפת שותפות. קצת עזרה.
הבנתי, סליחה… והיא בעצמה חיבקה אותם.
