7 בניסן תשפ”ג תל אביב
היום שבו קברנו את נועה לוין, אחותי האהובה, היה כבד ואפור. השמים היו חנוקים, תל אביב הייתה דוממת והלב בפנים רעד. נועה, בת שלושים ושתיים בלבד, הייתה בהריון מתקדם כשדימום מוחי פתאומי גזל ממנה ומן העתיד שלה עם התינוק, בלב הדירה שלנו ביפו. כל בני המשפחה היו שבורים לחלוטין, חוץ מאחד דביר לוין, בעלה, איש עסקים בתחום הנדל”ן, שתמיד ידע להסתובב עם מבט של ביטחון ושליטה מוחלטת. ההתנהגות שלו מהרגע הראשון הדהימה אותנו: הוא לא הזיל דמעה, לא רעד, רק דאג שכל פרט יסתדר בצורה מכנית ומנוכרת.
הלוויה עברה בתחושה של כאב ובלבול, כשפתאום דלתות האולם נפתחו שוב והופיעה דביר, כשהוא אוחז בזרועה של אישה צעירה, אלגנטית, בשמלה שחורה צמודה וראש מורם. חלק מאיתנו מיד זיהו אותה רוני בן-דוד, העוזרת האישית שלו. השאר הבינו ברגע את מה שאיש לא העז לומר: דביר לא רק הגיע ללוויה של אשתו ההרה עם אחרת הוא הציג אותה בפומבי, כאילו הכל מותר ואין עוד סודות.
אמא חווה תקעה את ידה בחזה והרגשתי איך אני, יותם, אחיה של נועה, לוחץ אגרופים מהכעס. לחישות זעם שקטות עברו באוויר. רוני לא הראתה שמץ של בושה היא התבוננה בעיניים חזקות בכל הנוכחים, מתעלמת מהארון הלבן שבו שכבה נועה וחיי הבן שטרם נולד. דביר התיישב בשורה הראשונה, מחזיק ברוני ולחש לה משהו שגרם לה לגחך קלות.
אחרי הטקס, עורך הדין של נועה, גדי בנימין, ביקש מהיורשים והעדים להתכנס בחדר צדדי באולם. בקול רשמי הכריז שנועה עדכנה את צוואתה כמה שבועות לפני שמתה ורצתה שיקריאו אותה מיד לאחר ההלוויה. דביר הנהן, בטוח לחלוטין שיירש הכל, ורוני לחצה את ידו מתחת לשולחן.
גדי שלף קלסר עור, הרכיב משקפיים, התחיל להקריא ואז החליף טון. הוא הביט ישירות בדביר ואמר בקור:
“צוואה זו תיכנס לתוקף רק במקרה של בגידה מוכחת.”
החדר השתתק. רוני הפסיקה לחייך. דביר בלע רוק. ואז גדי המשיך, מוכן לחשוף את מה שנועה גילתה בימיה האחרונים.
גדי לקח נשימה ארוכה, ובפירוט סיפר כיצד נועה, מודעת לסיכון בהריון ולמצבה, החליטה להגן על עתיד בנה. חודשים אספה ראיות מיילים, דפי בנק, הודעות קוליות ואפילו תמונות. הכל תועד ונחתם. לא הייתה כאן שמועה, אלא אמת קשה.
הצוואה פירטה שדביר מנהל רומן עם רוני כבר יותר משנתיים, גם בזמן שהעמיד פנים שהוא תומך בנועה בטיפולים הרפואיים. התגלה כי העביר מדי חודש כספים לחשבון על שם רוני מכספי חברה שהייתה רשומה על שם שניהם, אך הוקמה מהירושה של נועה.
כשדביר קטע בצעקה, גדי הזכיר שכל ניסיון להרוס את הצוואה כבר טופל מראש נועה הקליטה עצמה בפני נוטריון כדי להעיד על מצבה הנפשי והגופני ועל רצונה. בנוסף, מונתה נאמנות, שתגן על רכוש הבן שהיה אמור להיוולד, כולל סעיפים המופעלים גם במקרה והעובר לא ישרוד.
רוני, לבנה כסיד, התרוממה וטענה שזה רק קנאה ומניפולציה. אך אז הוגש המכתב האחרון: מכתב בכתב ידה של נועה, שממוען “לאישה שתחליף אותי מוקדם מדי”. במכתב, תיארה כיצד הרגישה בודדה, מותקפת רגשית, אך בריאות העובר מנעה ממנה עימות חזיתי.
הצוואה הסתיימה בהחלטה ברורה: דביר יורחק מהירושה ומבעלותו בחברה, רוני לא תקבל אגורה ואף תיאלץ להחזיר את כל הסכומים שהועברו אליה עם איום בתביעות. כל הרכוש הועבר לידי קרן צדקה לילדים, שנקראה “אור אביב”, לכבוד החודש בו היה עתיד העובר להיוולד.
דביר נשבר במקום. התחיל להתגונן ולהתחנן, אך איש כבר לא הקשיב. רוני יצאה במהירות, עיניה מושפלות. המשפחה שלנו, בין דמעות לכעס, הבינה עד כמה נועה דאגה, בשקט אמיץ, לעתיד.
החודשים שאחרי היו קשים, אך גילו לנו המון אמת. הידיעה על הצוואה פורסמה בכל עיתון גדול התדמית של דביר רוסקה, החוזים והשותפויות נעלמו, החברים התרחקו. החברה, בה התגאה כל השנים, עברה לאנשי נאמנות חיצוניים. קרן “אור אביב” החלה לתמוך באימהות יחידניות ובילדים במצוקה.
אמא חווה החלה להתנדב שם, ומשוכנעת שנשמתה של נועה חיה שם בין הילדים. אני, יותם, הפכתי למתנדב בעצמי ומספר את סיפורה של נועה לאנשים לא מתוך נקמנות, אלא כדוגמה של כוח וצדק. דביר הגיש ערעור אך הכל נדחה, הראיות היו מוצקות וקול נועה היה חזק מן הכול. רוני פשוט נעלמה, כל ההבטחות הפכו לחובות ואין ביניהם יותר דבר.
הסיפור הפך עם הזמן לדוגמה חיה בפקולטות למשפטים ובכל בית: כמה חשוב להגן על עצמך, לתעד הכל, ולבטוח באינטואיציה. נועה, בשקט שלה, השאירה חותם עז.
עד היום כשאני נזכר, שואל את עצמי: מה הייתי עושה במקומה? האם הייתי מתעמת מייד? או פועל בשקט למען צדק? אולי בזכותה אדע, בפעם הבאה שאצטרך לבחור.
