הבחירה “והנה מתברר שפדיה בכלל נשוי עמוקות…” – נאנחה סבטה, ישובה על ספסל בגינה ומהדקת בכיס את ההפניה לניתוח. השותפות שלה לחדר במעונות קינאו בה, כשראו אותה מלווה בגבר כהה שיער, עיניים כחולות, מגונן וקורן כריזמה – חשבו שנפלה עליה זכות נדירה עם בחור כל־כך ג׳נטלמני. לא היה במה לקנא, בסוף. סבטה הצטמררה כשנזכרה במפגש הראשון והאחרון עם אשתו של פיודור, שחיכתה לה בשער המפעל, באה להבהיר לה אחת ולתמיד מה מצבה. – בוקר טוב! את סבטלנה, נכון? – פתחה. – מי את? – נבהלה סבטה ממבטה החודר של האישה הגבוהה, הדקיקה, עם שיער בגוון פלטינה. – אני אולגה, אשתו החוקית של פיודור מיזינצב. – מה? – כן מה ששמעת. – עוד אחת מהנאיביות האלה, – אמרה האישה בשליטה גמורה – כמה עוד יש כמוך? רודפות אחרי אושר לא להן. – מה את מרשה לעצמך בכלל? – תגידי, – אולגה אחזה במרפקה של סבטה בעדינות שמאיימת, – מה את מרשה לעצמך? אני ראיתי אותך עם בעלי, ומה את עוד פותחת פה מולי, במקום לבקש סליחה ולהיעלם מבושה. ככה מתנהגים אנשים שיש להם ערכים. אבל כנראה זה לא את. כמוך היו לו הרבה – לא מספיקים האצבעות של הידיים והרגליים לספור. להיתפס על גבר נשוי… תתביישי! הוא גבר, הוא צייד. קלטת? בשבילך את רק עוד פרק חולף, סטוץ עונתי. ישקיע קצת, וישכח ממך. תתרחקי ממנו. אגב לנו יש שתי בנות, את רוצה לראות תמונה? – אולגה שלפה תמונה משפחתית והושיטה לסבטה ההמומה. – הנה, הוכחה לאהבה האמיתית. אנאפה, לפני חודשיים… למה את שותקת? – מה את רוצה ממני? תסתדרי איתו בעצמך. – אני אסתדר, אל תדאגי. הוא רק התחיל לעבוד כאן במפעל, משכורת נאה – ומיד, הנה את יורדת עלינו כמו רעם ביום בהיר… שחררי אותנו בשקט, אל תקני את הבטחותיו. פדיה לא מתכוון להתגרש. אל תבזבזי את הזמן שלך. כמה את, שלושים? – עשרים וחמש! – השיבה סבטה בעלבון. – עוד יותר טוב. תספיקי להינשא, ללדת. פייודור – תעזבי כבר. סבטה לא יכלה יותר לשמוע, התרחקה ברגליים כושלות מאשתו של האהוב שפרצה לה לתוך החלומות, ומחקה באחת את כל התקוות הוורודות. – בוגד… – מלמלה סבטה כשהגרון נחנק מדמעות, אך לא הסכימה לחשוף את כאבה ברחוב לעיני כל. לא רצתה רכילויות במפעל. בערב פדיה הגיע כאילו כלום לא קרה, עם פרחים. כשהעיניים נפוחות, העיפה אותו באומץ, למרות שהבטיח לה אהבה נצחית וגירושין קרובים, כי ממילא הוא ואולגה כבר זרים. שבועיים התמודדה סבטה עם עצמה. פדיה לא חיפש אותה עוד. עשה עצמו כאילו לא מכיר, מסתובב ממנה כאשר נפגשו. אך הצרה לא באה לבד… הבחילות והסחרחורות בבוקר נראו לה בהתחלה כחלק מהמשבר, עד שהבינה – האהבה עם פדיה כבר הבשילה. “שישה שבועות”, – זה נשמע לה כמו גזר דין. סבטה פחדה להיות אם חד־הורית, מאוד נלחצה. נדמה היה לה שכולם יודעים, שכולם שופטים אותה, על שטעתה כשנתנה בו אמון, בגבר שלא הכירה באמת. פדיה הסתיר ממנה שהוא נשוי. מה היא יכלה לעשות? לבקש ממנו תעודת זהות? הוא בכלל לא ענוד טבעת – לא כל נשוי עונד טבעת. איך לא הבינה כשהפציר בה לשמור את הקשר בסוד במפעל? הוא רימה אותה, אבל זה לא מנחם. ובנוסף – כולם כבר לוחשים במפעל אחרי הביקור ההוא של אולגה. – אני בהריון. – ניצלה סבטה את ההפסקה לארוחת צהריים וניגשה אליו, מלאת ייאוש. – אתן לך כסף, רק תדאגי לסיים עם זה. – פלט בקור. למחרת פדיה התפטר ונעלם מחייה לתמיד. סבטה ידעה שלא יכולה למשוך עם זה. למרות אזהרות הרופאה, לקחה הפניה ל”ניתוח”. והנה היא יושבת על ספסל, מהדקת את הטופס שתכף תאבד. – ממהרים? – נחת לצידה בחור בחליפה וזר ענק של חרציות אדומות כהות. – מה? – הביטה עליו בעיניים מתות. – יש לך שעון שמקדים, – חייך לעבר שעון הזהב שלה. – תמיד מקדים בעשר דקות… כל הזמן מכוונת אותו, לא עוזר. – ענתה אדישה, מסובבת ממנו ראש. – היום מזג אוויר נהדר, נכון? קיץ של סתיו כזה… אמא שלי אוהבת דווקא את התקופה הזו. כל שנה אומרת: “ביום סתוי כזה עשיתי את הבחירה הנכונה ואני לא מתחרטת על כלום.” את יודעת? – הוא המשיך בהתרגשות. – אמא שלי גיבורה! – הוא הרים את האגודל. – מאוד מודה לה. – ומה עם אבא? – נפלט לה בלי לחשוב. – עליה לא מדברת. אני מבין שזה לא נעים לה… אני בא עכשיו מראיון עבודה. את מאמינה? בחרו אותי מבין עשרה מועמדים למשרה נחשבת! בלי ניסיון, ואני עברתי. לא יאומן… אמא שלי נתנה לי את הביטחון… ואני כבר יודע לאן תילך המשכורת הראשונה – אקנה לאמא כרטיס לים. אף פעם לא הייתה בים. ואת? היית פעם? – לא. – ענתה, ננעצת במבטו ונקלטה דווקא בעניבת בורדו שלו. הבחור חייך כולו, המאושר בהתגלמותו. – מתנה מאמא, – ליטף בענווה את העניבה, שמהרה מבטה. – בטח נמאסתי עלייך, אבל ככה מתחשק לי לחלוק את השמחה… את כזו עצובה… חשבתי שאת צריכה לדבר עם מישהו. מציק? סבטה נדה בשלילה. הוא לא הציק, להפך. הצליח לקטוע את רצף המחשבות האפלות. והאהבה שלו לאמא, ממש מעוררת כבוד. “איזו נאמנות! הלוואי עלי בן כזה…” – טוב, אני רץ. אמא מחכה לי, דואגת… ואל תמהרי! – מה? סליחה? – עניתי לשעון שלך, – חייך רחב. – אה… – חייכה אליו לראשונה באמת. כעבור רגע נעלם בין עצי הגן. סבטה שלפה את ההפניה שחששה לעזוב, קרעה אותה לרסיסים קטנים. עוד שעה ארוכה ישבה, שואפת אוויר של יום סתיו שמשי. הלב התמלא חמימות. היא לא לבד. אמא ההיא הצליחה לגדל בן כזה – חבל שרק לא שאלה לשמו, אבל זה כבר לא חשוב… הבחירה נעשתה. *** 23 שנה אחרי… – אמא, אני מאחר – סטס נעמד מול המראה, ואמא סבטה קושרת במיומנות את עניבת הבורדו החדשה לקראת ראיון עבודה חשוב. – אולי תוותר… – זה נותן ביטחון. הנה, תהיה בטוח – יקבלו אותך. לגמרי גבר! – מתרגש, ואם… – זה המקום שלך. תגיד את האמת ותהיה חיובי. אתה לא עמיד! – תודה אמא, – נישק בלחי ומיהר לצאת. סבטה, צופה בו מתרחק מהחלון, הרגישה לפתע רעד בגוף… העיניים הזהות, החליפה, העניבה… מאיפה מוכר לה כל זה? הבחור ההוא בגינה, לפני יותר מעשרים שנה… סטס בסגנון כמעט זהה. והיא – שכבר שכחה מזמן – פתאום זוכרת הכול. הגורל, אולי, שלח לה אז חלון: לראות בעיניה במי כמעט ויתרה, להוליך אותה לבחירה הנכונה. למה לא ביררה אז איך קוראים לו? מי אמא שלו? אבל היום זה כבר לא משנה… הכול הסתדר נפלא. אחה״צ שב סטס הבית, זר חרציות ענק בידיים, ובישר: “קיבלו אותי!” ועוד הבטיח: השנה לוקחים את אמא סוף־סוף לים. הגיע הזמן שהוא יפנק אותה, יזיז הרים בשבילה – הלוואי כל בן כזה. בכל הצרות – היא תמיד חיבקה, ושום דבר לא שבר אותן. סבטה לא הצטערה אפילו פעם אחת. עשתה את הבחירה הנכונה, ובדיוק כך זה צריך היה להיות.

Life Lessons