הבאנו אותו הביתה, כדי שיוכל להיפרד בשקט — כך היה כתוב במסמכים מהכלביה, באותיות גדולות וחותמת: טיפול …

«הבאנו אותו הביתה, כדי שיוכל להיפרד בשלום».
כך היה כתוב במסמכים מהעמותה. באותיות גדולות, עם חותמת:
טיפול תומך בלבד.
שלושה שבועות אחרי, כלב הגולדן המבוגר הזה גרר מסדרון אחר מסדרון דובון צעצוע כחול ישן, כמו גביע.
אז פתאום הבנו למה נאמר על כך שכמעט ולא קם על רגליו.
כשהתקשרו אלינו מהעמותה העירונית, זה היה קצר וענייני:
הכלב זקן. צריך אנשים שיהיו לידו, בשקט, ברוך.
אני ויעלה אשתי אפילו לא התייעצנו.
היה לנו חדר פנוי.
היה לנו זמן.
ובבית כבר נמתחה יותר מדי שתיקה.
קראו לו שלו.
חמש עשרה שנים. גולדן עם פרצוף כסוף כאילו פיזרו עליו טחינה.
עיניים עייפות. הליכה איטית, מרוכזת, כואבת. ירכיים כבדות.
בקלסר שלו היה כתוב בקור: טיפול תומך בלבד.
הבעלים הקודמים עזבו אותו, כי היה שקט מדי וכמעט לא זז.
מילים שמסתירות את הקור.
כמו שמדברים על רהיט שבור, לא על יצור שנושם.
אנחנו התכוננו לפרידה, כמו שמכינים את הלב לעזוב.
פרסנו שטיחונים שלא יחליק על הרצפה הקרה.
הנחתי לו מזרן נמוך ורך.
בערבים הארתי עמעם, הטלוויזיה לא הופעלה.
ואפילו קפה לא הכנתי ברעש לא רציתי שום קול שיעייף אותו.
רק רצינו להעניק לו פינה שקטה, חמה,
מקום להניח עייפות.
לכמה זמן שישאר.
אבל שלו לא התכוון להיכנע.
שבוע ראשון כמעט רק ישן.
לא נמנום מתוח. שינה עמוקה של זה שסוף סוף סומך.
פעם בכמה שעות פקח עין אחת, בדק אם אנחנו כאן ושקע שוב בשינה.
כמו אומר: אני יודע שאתם פה. זה מספיק.
שבוע שני משהו השתנה.
בוקר אחד הלך אחרי למטבח, לאט.
שני צעדים ונעצר.
עוד שניים ונח.
וכשהגשתי קערה, זנבו קפץ קלות.
לא בגורות.
בכנות.
הוא התחיל להבין: זה לא זמני.
זו לא הסעה זמנית.
זו משפחה.
שבוע שלישי התעורר בו הכלב שהיה פעם.
בפינת הסלון היה סלסילת צעצועים.
שלו תחב את ראשו והוציא משם דובון ישן מצוקמק, אוזנו תלויה.
לא חדש.
לא יפה.
אבל שלו הרים אותו בעדינות הפה של אוהבי זהב
ולא נפרד ממנו.
אז נעלם הכלב שמחכה למות.
ההוא שלא הצליח לעמוד, התחיל ללכת. באיטיות נכון.
אבל הולך.
הוא צעד במסדרון עם הדובון בשיניים, וזנבו היכה בדלתות,
כאילו הרגע זכה בפרס פורים בשכונה.
ההוא שישן יותר מדי, החל להעיר אותנו בשש בבוקר.
אף רטוב מונח לי על כף היד.
דובון בפה.
בלי נביחות. בלי לדרוש.
רק: אני כאן. אני רעב. ואולי אני רוצה עוד יום אחד.
בערב התכרבל על המזרן, עם הדובון מתחת לסנטר.
ואם קמתי, פקח עין.
לא מתוך פחד.
רק כדי לדעת שאנחנו לא עוזבים.
פתאום הבנתי דבר פשוט וכואב.
שלו לא גסס מזקנה.
שלו התכלה מהבדידות.
הוא התעייף מהרצפה הקרה,
נשבר מלקרוא לאיש ולא להישמע.
הוא התייאש מלהרגיש שעול.
לפעמים כלב מפסיק להתרומם לא כי אינו יכול,
אלא כי אין לו בשביל מה.
היום שלו בן חמש עשרה.
ומרגיש בסדר באותה צורה מצחיקה ולא מושלמת שאנשים מבוגרים חוזרים לחיים מרשים לעצמם להרגיש.
הוא גונב שאריות מהשולחן.
רץ שני סיבובים איטיים במרפסת עוצר,
מרוצה מעצמו כאילו עבר מרתון.
ואת הדובון מלוכלך, קרוע, משופץ הוא לא עוזב לרגע.
היינו אמורים להיות זמניים בלבד.
אלה שינחו אותו בדרך האחרונה.
כשלנו קשות במשימה.
אבל עשינו משהו חשוב יותר:
הענקנו לכלב זקן טעם להישאר.
והוא, בלי מילה, לימד אותנו:
לפעמים, לאהוב מישהו זה לא לעדן את הסוף.
לפעמים, זו פשוט מתנה להתחלה חדשה. מאז, בכל ערב, אנחנו סוגרים את הדלת בשקט ויושבים יחד שניים, דובון וכלב על הרצפה, מחליפים מבטים שקטים בין חום לְחום. ואולי מאז שלו בא, חדר פנוי כבר אין לנו, אבל סוף־סוף שוב יש בבית שלנו לב פועם; לא רק שלו, גם שלנו.