ביומן שלי:
״הבאנו אותו הביתה, כדי שיוכל להיפרד בשקט״ זו הייתה ההערה בטופס מהעמותה. אותיות ברורות, חתום בגדול:
טיפול פליאטיבי.
אחרי שלושה שבועות, הכלב הזקן הזה, רטריבר גולדן, גרר במעבר את קיפוד הבד הישן שלו כמו גביע קטן.
אז הבנתי סוף סוף למה כתבו עליו שהוא ״כמעט לא קם״.
כשהתקשרו אלי מהמכלאה העירונית בתל אביב, לא הפליגו במילים:
״כלב זקן. צריך אנשים שיהיו איתו בעדינות ורוך״.
עם אשתי תמר, לא היה צורך לדבר הרבה.
היה לנו מקום.
היה זמן.
ובבית היה שקט שכבר נהיה כבד מדי.
קראו לו דביר.
בן חמש-עשרה. גולדן בעל פרווה שמסביב לפה שלו, כאילו פיזרו עליו קמח.
המבט היה כבוי. ההליכה איטית וקפיצותיו כואבות. ירכיים תשושות.
בתיקייה שלו היה כתוב יבש: ״טיפול פליאטיבי״.
הבעלים הקודמים השאירו אותו כי ״לא ממש זז״ ו״כמעט לא קם״.
מילים יפות. קרות.
כאילו מדובר ברהיט, לא בנשמה.
אנחנו התכונַנו כמו שמתכוננים להיפרד.
פרשנו שטיחים על הרצפה, כדי שלא יחליק על המרצפות.
הנחנו מזרן רך ונמוך.
בערב עממנו אורות, לא הדלקנו טלוויזיה.
אפילו את הקפה שלי בישלתי חרש היה לי נדמה שכל רעש קטן עלול להפריע לו.
רק רצינו להעניק לו פינה חמימה, מקום רגוע
שבו יוכל לשים את העייפות.
לכמה זמן שהיה נשאר.
אבל דביר לא הייתה לו כל כוונה להיכנע.
שבוע ראשון. הוא כמעט רק ישן.
לא שינה קלה, אלא שינה עמוקה ושלֵווה כמו מי שסוף סוף הבין שאין לו צורך להישאר דרוך כל הזמן.
מדי פעם פקח עין אחת, בדק שאנחנו בסביבה ושוב נרדם.
כמו שאמר: ״אני לא זז. אבל אני יודע שאתם כאן״.
בשבוע השני, משהו השתנה.
בוקר אחד, באיטיות, הלך אחרי למטבח.
שני צעדים עצר.
עוד שניים שוב עצר.
כשלקחתי את הקערה, הזנב שלו זע קלות.
לא שבלוליות.
באמת.
הוא הבין: זה לא זמני.
לא תחנת מעבר.
זה בית.
בשבוע השלישי, הופיע דביר האמיתי.
בסלון עמד סל ישן עם צעצועים מתקופת הילדים.
דביר הכניס לשם את האף והוציא קיפוד פרווה מרופט כמעט קרוע, עם אוזן תלויה.
הקיפוד אמנם לא היה חדש.
לא היה יפה.
אבל דביר אחז אותו ברוך בפיו הרך כמו שרק גולדן יודע
ומאז לא הרפה ממנו.
באותו רגע נעלם ״הכלב שסוגר חיים״.
ההוא ״שלא קם״ התחיל ללכת. באיטיות, כן.
אבל ללכת.
הוא טייל בין החדרים, עם הקיפוד בפה, והזנב מתחכך בדלתות,
כאילו זכה הרגע בפרס ראשי בחגיגות העצמאות בקיבוץ.
ההוא ״שישן כל הזמן״, התחיל להעיר אותנו בשש בבוקר.
אף רטוב מונח על יד.
קיפוד בידיו.
בלי נביחות, בלי דרישות.
רק: ״אני פה. אני רעב. ואולי… אני רוצה עוד יום אחד.״
בערב, התכרבל על המזרן שלו, עם הצעצוע מתחת לסנטר.
ואם קמתי, פקח עין.
לא מפחד.
רק לוודא שאנחנו בסביבה.
ושם, כשהסתכלתי עליו, נפל לי דבר פשוט וכואב.
דביר לא גווע מזקנה.
הוא נשחק מהבדידות.
הוא התעייף מהרצפה הקרה.
התעייף מלקרוא ואף אחד לא בא.
התעייף מלהרגיש שנמאס ממנו.
ולפעמים, כלב מפסיק לקום לא משום שאינו יכול.
אלא משום שכבר אין למה.
היום דביר עוד תמיד בן חמש־עשרה.
״מרגיש טוב״, במין צורה עקומה ומצחיקה,
כמו שכל אנשים מבוגרים שמרשים לעצמם שוב לאהוב מרגישים.
הוא אלוף בגניבת אוכל מהשולחן.
עושה ״זומים״ איטיים במרפסת: שני סיבובים ונעצר,
שמח כאילו עשה מסע שלם בגן העצמאות.
והקיפוד מלוכלך, מתוקן, מגוחך איתו בכל מקום.
היינו אמורים להיות רק זמניים.
רק אלה שמלווים אותו אל הסוף.
נכשלנו תמר ואני בתפקיד הזה.
אבל השגנו משהו אחר:
הבאנו לכלב הזקן שלנו סיבה להישאר.
והוא, בלי אף מילה, לימד אותנו כך:
לפעמים אהבה לא באה רק כדי להקל על הסוף.
לפעמים היא מדליקה שוב את ההתחלה. ועכשיו, כשדביר שוכב לו בנחת בין הרגליים של תמר, מנקר קלות, אני קולט מה באמת קרה לנו בתקופה הזאת: לא אנחנו הצענו לו בית הוא זה שפתח אצלנו שוב מקום לשמחה פשוטה, לשגרה שמתחילה בנענוע זנב ונגמרת בחיוך קטן על השפתיים. לפעמים דווקא כלב זקן הוא שהופך להיות הסיכוי להאמין מחדש ביופי של כל התחלה.
וכשדביר מרים אלי את עיניו, אני מבטיח לו בשקט, מבפנים:
כל עוד יהיו כאן נעליים לכרסם, שטיחים להסתבך בהם, ולב אחד קטן שנמס מכל גניבת קיפוד חדשה אתה תישאר בן בית.
ויש בי פתאום ידיעה ברורה, רכה: אולי באמת אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, אבל תמיד אפשר לתת לו להימשך עוד קצת בעודם יחד.
