התחתנתי עם דוד לפני שמונה עשרה שנה. המצב שלו היה קשה, והכול בגלל גרושתו, עינת, שעזבה אותו ואת הילדים וברחה עם המאהב שלה. דוד ועינת נישאו מתוך אהבה. נולדו להם שני ילדים מקסימיםבן בשם גיא ובת בשם נועה. כשגיא היה בן ארבע ונועה בת שלוש, דוד פוטר מהעבודה שלו. היו ימים קשים בבית. עינת ניסתה למצוא עבודה, איכשהו להרוויח שקל כדי להאכיל את הילדים. דוד, מהצד שלו, התחיל לשבת עם חברים במקלט של הבניין, לשתות בירה ולדבר על כמה שהממשלה אשמה בכל הצרות. הוא רק קילל והתלונן על החיים.
עינת נשחקה. באותה תקופה התחיל להתחזר אליה גבר עם כסף ויכולת. עינת לא עמדה בפרצים, עזבה את דוד ואת הילדים וברחה עם אותו גבר. גיא ונועה נשארו לבד בדירה. השכנים דאגו לילדים, הביאו להם אוכל וניסו לשמור עליהם. באותו זמן, דוד המשיך לשבת עם החברים ולא תפס מיד שאשתו עזבה אותו. כשהבין סוף סוף, כבר היה מאוחר מדי. הילדים נלקחו לפנימיה.
הכרתי את דוד בחתונה של חברים משותפים. התחברנו מיד. התחלנו לדבר, ואני עשיתי כל שביכולתי לשנות לו את התפיסה ולסדר לו את המחשבות בראש. אחרי החתונה הצעתי לו להחזיר את הילדים מהפנימיה. אני לא יכול להביא ילדים בעצמי, אבל היה לי חבל עליהם. מהרגע הראשון קיבלתי את גיא ונועה כמו היו שלי. והם נקשרו אליי ישר. עברו שמונה עשרה שנה. הילדים לא ידעו שאני לא אמם הביולוגית.
ופתאום עינת הופיעה שוב בחיינו. היא נפגשה עם הילדים וסיפרה להם שהיא אמם הביולוגית. גיא קיבל את זה בשלווה ואמר לה שיש לו רק אמא אחתואני זו האמא שלו. נועה הייתה חמה יותר, וסלחה לאמא שלה. בהתחלה לא רציתי שתהיה להם קשר מחודש, כי עינת פגעה בהם מאוד. אבל הבנתי שהיא רוצה לתקן, מרגישה אשמה. החלטתי לעזור, כי אמא היא גם זו שמגדלת ומטפלת בילדים שלהnot רק זו שיולדת. היום אני מביןיש להם שתי אמהות, ולכל אחת מקום בלבם. למדתי שבלב יש מקום גם לכאב וגם לסליחה, ושלאהבה אין גבולות.
