החקלאי רכב על הסוס עם בת זוגו… ואז קפא כשראה את גרושתו, עִבָּרִית, בהריון, סוחבת עצים.
אורי נסע באיטיות עם ארוסתו החדשה, כשראה אותה, גרושתו, עִבָּרִית, סוחבת ערמת עצים כשהבטן שלה כבר ענקית חודש שביעי. וברגע ההוא, כשהמוח עובד במרץ, הוא הבין. הדם נהיה לו קר: הילד הזה שלה, זה בעצם הילד שלו. והוא לא ידע כלום.
פעם גירושים היו סקנדל. משפחות היו מתביישות, נשים גרושות הפכו לשם דבר בעיר, וגברים גרושים תמיד היו מביטים עליהם בחשד. אבל היו גם יוצאים מן הכלל, כאלה שנפרדו לא בגלל אלימות או בגידה אלא כי פשוט רצו דברים שונים. אורי ועִבָּרִית היו כאלה. התחתנו צעירים הוא בן 26, היא בת 23. חלמו, עבדו, חשבו שזה זה.
בהתחלה היה טוב. יחד טיפלו במטע ובחווה שהיא קיבלה מאבא שלה: 10 דונם מלאים בעצים, אדמה פוריה, בית קטן אבל חמים. עִבָּרִית אהבה כל פיסה באדמה הזו. קמה עם הזריחה, עבדה בידיים, הכירה כל עץ וכל אבן. בשביל אורי, זה לא הספיק. הוא רצה להתרחב, לקנות עוד אדמות, לבנות עסק בעיר, להקים אימפריה. עִבָּרִית לא הבינה: “יש לנו מספיק, למה עוד?”. “כי אני רוצה משהו גדול, כזה שיישאר לדורות”. “החלקה שלנו בהחלט יכולה להישאר לדורות אם נשמור עליה”.
אבל אורי לא הקשיב ולא היה מוכן לוותר. המריבות הלכו והתרבו. לא הייתה אלימות רק צער ואכזבה. כל אחד למשוך לכיוון אחר, עד שיום אחד, אחרי שמונה שנים, ישבו יחד במטבח וידעו: זה נגמר. “לא נוכל להמשיך”, אמר אורי, מותש. “נכון”, ענתה עִבָּרִית בדמעות, “אני רוצה משהו אחד, אתה רוצה משהו אחר. אף אחד לא ישתנה”. שניהם ידעו צריך להיפרד.
הגירושין היו שקטים, בלי ריבים. אורי השאיר לה את החווה הקטנה, לקח חצי מהחסכונות, וכל אחד הלך לדרך שלו. עִבָּרִית נשארה עם האדמה, כמו שרצתה. אורי עבר לעיר, פתח עסקים, קנה נכסים, הגשים חלום. שלושה שבועות אחרי הגירושין, כבר הכיר את שירה בת אצולה, יפה, חכמה, עם רצון להצליח בדיוק כמו שלו. התארסו אחרי חצי שנה.
אורי הרגיש שמצא את הזיווג האמיתי שלו. לא ידע שבדיוק שלושה שבועות אחרי הגירושין עִבָּרִית גילתה שהיא בהיריון. היא ניסתה לבוא ולספר לו. לא ידע שכשעִבָּרִית הגיעה אל הדלת, שירה פתחה לה ואמרה בקרירות: “אורי עסוק, הוא בונה חיים חדשים, אין לו זמן אלייך”. עִבָּרִית, מבוישת וכואבת, החליטה: אם אפשר להחליף אותי ככה, אני אצליח לגדל את הילד בעצמי.
אז היא עשתה בדיוק את זה. שמונה חודשים היא עבדה בחלקה, לא נכנעה לרחמים ולא לשיפוטים. היו לה תומכים יוסי, שכן אלמן, שאהב ונעזר בה, פרידה המיילדת בדקה אותה בקביעות. הילד בריא, עִבָּרִית בריאה. ואז, יום אחד באביב, כשהשמש זהרה והאוויר ריחני, אורי עלה שוב על הסוס בדרך אל אדמתה עם שירה, מראה לה את התוכנית לגדול.
ואז ראה עִבָּרִית הולכת אל המטע, סוחבת עצים על הגב עם הבטן הענקית. אורי עצר, הסוס קפא. שירה מביטה בו מבולבלת. “מה קורה?” אבל הוא רק מסתכל, לא עונה. עִבָּרִית עוד לא ראתה אותם, טרודה לא למעוד. ואורי, במחשבונים בראש, קלט: שמונה חודשים אחרי הגירושים, שבעה-שמונה חודשים בטן. הילד שלה הילד שלו.
אורי קפץ מהסוס בלי לומר מילה. שירה ירדה בעקבותיו, מודאגת. “אתה ממש חיוור, אורי.” הוא כבר הולך לעִבָּרִית.
עִבָּרִית ראתה אותו כשהיה קרוב. נעצרה. פניה חושפות הפתעה, ואז מורכבות: פחד, כעס, מבוכה. אורי עמד מולה, הסתכל על הבטן, אחר כך על פניה. “עִבָּרִית.” היא הרימה ראש בגאווה. “מה יש, אורי? בהריון?” “בערך שמונה חודשים.” אורי שוב מחשב. “זה שלי.” לא שאל, קבע. עִבָּרִית שותקת, האמת בעיניים שלה. “למה לא סיפרת לי?”
קולה נשבר. “ניסיתי.” “מתי?” “לא באת.” “כן, באתי שלושה שבועות אחרי הגירושים. דפקתי בדלת, שירה פתחה, אמרה שאתה עסוק בעשייה חדשה.” שירה עמדה מספיק קרוב לשמוע. עיניה אשמה. “נכון”, אמרה, “חשבתי שהיא סתם באה להחזיר אותך.” עִבָּרִית זרקה את העצים לרצפה. “לא באתי להחזיר אותך, באתי לספר, שתדע. כשראיתי שהחלפת אותי כל כך מהר, החלטתי שתדע לבד.”
“לא, אני צריך לדעת. זה הילד שלי.” “שלך?” צחוק מר של עִבָּרִית. “אני עייפה, אני עובדת כאן, אני קמה בלילה מהבעיטות, אתה היית עסוק בחיים החדשים.” “אם היית מספרת!” “יכולת לדעת, אל תסובב את זה.” “שלושה שבועות! וכבר החלפת אותי.” “אני לא מחליפה, אני משתפרת”, שירה אמרה בקרירות.
עִבָּרִית הביטה בה, בזלזול. “שיפור? מי שמתנהגת ככה?” “די כבר”, אורי עם ידיים באוויר, מסתכל בעִבָּרִית בפעם הראשונה. רואה עייפות, בגדים פשוטים, ידיים עם קליפות. גל של אשמה.
“עִבָּרִית, תני לי לעזור כסף, עבודה.” “לא צריך ממך כלום.” “ברור שצריך את בהריון, סוחבת עצים.” “יש לי עזרה יוסי עוזר, אני מסתדרת, לא חייבת עזרה.” “זו האדמה שלי, הבית שלי, הילד שלי.” עִבָּרִית עוצמת עיניים, נושמת עמוק. “היה הבן שלנו, עכשיו שלי. אני בחרתי לגדל אותו לבד, ואני אעשה את זה.”
“אי אפשר!” “אפשר.” אוספת שוב את העצים. אורי מתקרב, עוצרת אותו. הביטחון בקול עוצר אותו.
“אתה המשכת הלאה. יש לך את שירה, תמשיך בעשייה שלך. אני את שלי, את האדמה, את הילד. לא רוצה שתגיע בגלל אשמה או חובה.” “זו לא אשמה, זו אחריות.” “זה היה פעם. כשסגרת את הדלת, כשבנית חיים אחרים, פסקת מהזכות לחלק הזה.” עִבָּרִית הסתובבה חזרה הביתה. אורי עומד, הרוס, אבוד. שירה אומרת: “בוא, אין מה לעשות כאן.” אבל אורי יודע שיש הכל לעשות. רק לא יודע איך.
אותו לילה אורי לא ישן. בבית בעיר, במיטה רחבה, הסתכל לתקרה הולך להיות אבא. הוא כבר אבא. והאם לא רוצה אותו קרוב. שירה לצידו ישנה רגוע כאילו כלום לא קרה. הוא מביט עליה. האם הוא אוהב אותה? או שהיא פשוט מילאה חלל? לא יודע, וזה מלחיץ.
למחרת הולך להיוועץ עם אביו אליעזר, ראש המשפחה, בן 65, עשיר, דומיננטי, גר בבית ענק, חווה רחבה מחוץ לעיר. כשהוא מספר לאבא על הילד, אליעזר שותק ואז אומר, “זה צאצא שלנו, צריך שיתחנך כמשפחתנו.” “עִבָּרִית לא רוצה כלום ממני, אבא.” “אתה לא מבקש, אתה מודיע על הזכות שלך. היא אישה פשוטה, מה עתיד יש לה להציע? לחיות כחקלאית?”
“עִבָּרִית אמא טובה.” “היא טובה, אבל טוּב לא קונה חינוך ולא פותח דלתות.” אורי מתכווץ. “מה אתה מציע?” “שתציע לה סכום מכובד, ותקבע שהילד יתחנך אצלנו.” “היא לא תקבל את זה.” “אז תגרום לה להבין.” אורי יוצא, מרגיש גרוע יותר.
בשבועות הבאים הוא מנסה להגיע לעִבָּרִית, והיא דוחה אותו שוב ושוב. יום אחד מוצא אותה בשוק. “תני לי רק לדבר.” “אין מה לדבר.” “יש הכל אני אהיה אבא. יש לי זכויות.” “זכויות? על מה? הגוף שלי שסחב, הלילות ללא שינה, החששות.” “על הילד.” “ביולוגית כן, אבל זה הכל. כי לא היית כשנזקקתי, לא הייתה כשהייתי צריכה להחליט לבד או לעמוד מול העיירה.”
“כי לא ידעתי.” “של מי אשמת זה?” מתחילים סביבם מבטים בשוק. “אפשר לשאול אם זה משנה? אני בסדר. יש לי אדמה, עזרה, הילד בריא, לא צריכה אותך או את הכסף שלך.” “אני רוצה להיות חלק.” “היית צריך לחשוב על זה לפני שמצאת מישהי חדשה אחרי שלושה שבועות.” והיא עוזבת, משאירה אותו עם המבטים והלחישות.
בבית, שירה מחכה. “שוב הלכת אליה?” “כן. אני…” “תבחר איתי או איתה. לא שתיים.” אורי מתחיל להבין: מה הוא רוצה, את החיים שבנה או החיים שנטש. עדיין לא יודע, מרגיש שהשעון דופק.
שבועיים עוברים מתח בין כולם. עִבָּרִית מתחמקת, שירה לוחצת, אורי לא מגיב. יום אחד בשוק שומע שתי נשים מדברות. “עִבָּרִית עוד רגע יולדת. איזה מזל שנשארה עם אדמה, לבד, אבל יוסי עוזר לה.” “חבל שבעלה לשעבר לא שם.” “אפילו לא ידע על הילד.” “כי היה עסוק עם הארוסה העשירה בעיר.”
והמשפט שהכי פוגע בו: “תראי את יוסי ועִבָּרִית, אולי יהיה משהו?” “לא מפתיע. היא צריכה מישהו שיהיה באמת איתה.” אורי עוזב מרוגז, הלב פועם. אולי באמת?
הוא הולך לחלקה, רואה את עִבָּרִית ויוסי עובדים יחד, צוחקים, כמו משפחה. יורד מהסוס, מתקרב. “עִבָּרִית, אפשר לדבר?” יוסי הולך. “יש משהו בינך ליוסי?” “לא. הוא רק שכן וחבר, לא יותר.” “העיירה מדברת.” “העיירה מדברת תמיד שטויות.”
“אז תקשיבי לי, פעם אחת.” היא מהנהנת.
“טעיתי. כשנפרדנו, חשבתי שאני עושה נכון, אבל בעצם עזבתי את העיקר. שירה לא מתאימה לי באמת. רק ניסיתי למלא את החסר. ועכשיו יש לי ילד, הפסדתי שמונה חודשים, כי הייתי עיוור מגאווה. אני רוצה להיות אבא לא מתוך חובה אלא באמת.” עיניהם דומעות.
“ומה עם שירה?” “אגמור איתה, כי לא אוהב, והיא ראויה למישהו שאוהב אותה.” “למה שאסכים?” “לא רוצה שתחזרי אליי, רק שאאפשר להיות אבא לפי התנאים שלך.” “פגעת בי מאוד.” “אתן לך זמן.” הוא עוזב, לפני כן מניח בעדינות יד על בטנה ומרגיש בעיטה. “סליחה,” לוחש לבטן. “הבטחה עכשיו אני כאן.”
שבוע אחרי, מכתב מעִבָּרִית: “החלטתי שתוכל להיות אבא. פעם בשבוע, שעתיים, לבד, בלי מתנות, לפי החוקים שלי.” אורי קפץ על הסוס, נסע. “אני מסכים לכללים.” עִבָּרִית הנהנה.
ככה, כל שבת, אורי מגיע. בהתחלה awkward, אבל מתגברים. מדברים על הילד, שמות, תכניות. לאט נבנה מחדש מה שנהרס. ואז, בביקור חמישי עִבָּרִית מתוחה. “אבא שלך בא אליי, הציע לי חצי מיליון שקל כדי לתת לו את הילד אחרי הלידה.” אורי משתגע, “מה אמרת?” “שאין סיכוי, הילד לא למכירה אבל הוא צדק בדבר אחד. אין לי את מה שאתם יכולים לתת כסף, חינוך, עתיד.”
“לא, עִבָּרִית, את נותנת הכל הטוב.” היא בוכה. אורי מחבק. באותו ערב הוא מתעמת עם אביו. אליעזר מודה: “אני מגן על השם שלנו.” “אתה לא תקנה ילד מהאמא שלו!” “זה מה שעושים כאן.” “אני אוותר על הכול אם תמשיך!” שניהם עומדים, אליעזר מוותר בלית ברירה אבל זה לא נגמר.
כמה שבועות של נחת ושקט, ואז שירה מגיעה לעִבָּרִית. “שמעתי שאת נפגשת עם אורי כל שבת.” “כן, הילד שלו.” “ואני?” “אתה טעית, שירה.” “אתה אוהב אותה?” “לא ענה.” שירה זורקת טבעת, “תיהני מהחיים בכפר, עם הילד.” עִבָּרִית לא מתרגשת, “אני לא תולה שום דבר, לא מנצלת את הילד.” “נו, עד שיגמר הכסף תבכי לאורי.” “אני לא בוכה, אני עושה לבד.” היא הולכת, ואורי מבטיח מעכשיו איתך ובילד, בידידות, אולי פעם יותר.
אבל אז מגיע הקושי האמיתי עִבָּרִית מקבלת מכתב מעורך דין מטעם אליעזר: תביעה למשמורת בחסות “תנאים לא ראויים”. יוסי שומע, מעודד אותה לספר לאורי. בפגישת שבת, מראה לו את המכתב. אורי נטרף. הולך אל אביו, מתעמת. “אם תמשיך, אני עוזב הכל ולא תראה את הנכד.” אליעזר, סוף סוף, נסוג.
אבל עם תנאי: שאורי ועִבָּרִית יתחתנו ויגדלו את הילד יחד, עם תמיכה אבל בלי התערבות. ואם לא חלוקת משמורת, הסכם מסודר. אורי הלך לעִבָּרִית, מבקש דבר שלא חלם: נישואין לא בגלל אהבה בלבד, אלא הגנה, שלא יוכלו לקחת לה את הילד.
היא מתלבטת, עוד צריכה זמן. אבל הזמן נגמר יומיים אחרי, עִבָּרִית מתחילה ללדת.
באמצע הלילה, לבד, שולחת הודעה ליוסי ואז הולכת ברגל למיילדת, פרידה. הכאבים לא מרפים. מגיעה, פרידה כבר מוכנה. “יש מישהו שצריך להודיע?” “כן, אורי.” הילד יוצא מהר, בריא, חזק. “זה בן!” פרידה אומרת, מנקה ומניחה בידיים של עִבָּרִית. אורי נכנס, דומע, הראשון שמחזיק את הילד. “אני אוהב אותך, אני אבא שלך ואהיה איתך תמיד.”
ימים עוברים, אורי לומד להיות אבא חיתולים, שינה, גידול. עִבָּרִית מרגישה שהוא באמת השתנה. לילה אחד, אומר לה, “אז על הנישואין…” היא מהססת, בסוף עונה: “לא רוצה להתחתן מעצם הגנה, אלא מאהבה. ואהבה חוזרת. אז כן, אני רוצה לנסות מחדש.” הם מתחבקים, מבטיחים להתחיל נכון.
החתונה תמציתית, בבית הכנסת הקטן במושב, מוקפים ביוסי, פרידה ושכנים. גם אליעזר הגיע, התנצל. “כמעט איבדתי הכל, סליחה.” “סולחת, אבל בלי התערבות.” עִבָּרִית עונה.
אורי ועִבָּרִית מתחתנים, חוזרים לבית שאהבו, לחלקה. אורי מוכר את רוב העסקים בעיר, משאיר רק את הקטן שאפשר לנהל מרחוק. מתמקד במשפחה, באדמה, בחיים האמיתיים.
יוסי פוגש אותו בשביל, שותה איתו קפה. “רק שתדע חשבתי שאתה אידיוט כשעזבת את עִבָּרִית.” “צדקת,” מצחקק אורי. “אבל שינית. לא הרבה אנשים בעמדתך מסוגלים.” “זה לא עמדת כוח, זה בית כלא. כאן זה חירות.” “שמח שהבנת.”
עִבָּרִית יוצאת, מחזיקה את מיכאל, בנם ששמו על שם אבא של עִבָּרִית. “בוקר טוב, אהובי.” “בוקר טוב, יפה שלי.” מיכאל בן שישה חודשים, מתפתח מהר. עוד מעט ילך.
אורי, עִבָּרִית, מיכאל ובית מלאים באהבה. “את יודעת מה הכי חשוב לי?” “לא, מה?” “שסלחת לי, שנתת לי לחזור.” “גם אני אוהבת אותך. הכל קרה מה שצריך היינו צריכים להיפרד כדי להבין מה באמת חשוב.”
שנים עוברות מיכאל בן חמש, אחותו, לֵיָה בת שנתיים. אורי מספר למיכאל: “כמעט איבדתי את אמא שלך, אותך כי רציתי יותר כסף, יותר אדמה. בסוף הבנתי צריך פחות, רק את הדברים שיש מול העיניים. אמא, אתה, אחותך, והאדמה הזו.” “אתה שמח, אבא?” “יותר ממאושר, אני שלם.”
הוא למד, סוף סוף העושר האמיתי לא נמדד בשקלים או בדונמים, אלא בצחוק, בחיבוקים, ברגעים פשוטים עם המשפחה, בקרקע שמתמסרים אליה, בחיים שיש להם טעם. ואורי לא ישכח את זה לא יחזור לטעות ההיא. עכשיו הוא יודע: מה שבאמת חשוב לא קונים, בונים ביחד, בְּאַהֲבָה יומיומית, בזכות הזדמנות שנייה.
