נעמה בקושי זוכרת את הוריה. כשאמא שלה נפטרה, אביה לא רצה להישאר לבדו עם ילדה קטנה. הוא לקח את נעמה לבית סבתה, השאיר אותה ליד השער ונסע. באותו רגע הייתה סבתא של נעמה בגינה ושמעה רק את רעש המכונית.
“מי זה יכול להיות?” חשבה לעצמה והלכה לבדוק.
כשיצאה החוצה, ראתה סבתא את נכדתה עומדת שם.
“איזה שטות! לפחות היה יכול להודיע לי!” לקחה את נעמה בידה והכניסה אותה הביתה. בערב חזר סבא הביתה.
מה, מרדכי הביא אותה?
כן, הוא הביא. השאיר את הילדה ליד הגדר ונסע. איזה אנשים צעירים אלה…
הם התלוננו אחד לשני עוד זמן מה ואז הלכו לישון. הזמן עבר. הסבא והסבתא השקיעו את כל ליבם ונפשם בנכדה הקטנה.
הם לימדו את נעמה לכבד אנשים ולנהל משק בית בחכמה. נעמה גדלה והפכה לעזר של ממש לסביה. הם לא הפסיקו להתפעל ממנה כל כך דומה לאמא שלה, שהייתה עוזרת להם בכל דבר עד שנפטרה. רק זכרה של בתם חימם את לבבם של הזקנים. נעמה כבר סיימה את הלימודים. ערב אחד פתח הסבא בשיחה:
“הנכדה שלנו חכמה ומוצלחת. הייתי רוצה שנוכל לשלוח אותה ללמוד באוניברסיטה.”
“נכון. בימינו אי אפשר להגיע לשום מקום בלי השכלה.”
הסבים פתחו את החסכונות האחרונים ושילחו את נעמה לתל אביב ללמוד. נעמה סיימה בהצטיינות תואר בכלכלה ושבה אל המושב בו גדלה.
היא לא אהבה את העיר. הסבים שמחו עד אין קץ לא יהיו לבד בזקנתם. נעמה החליטה לפתח את המושב. התחילה לעסוק בחקלאות. לקחה הלוואה בשקלים, קנתה אדמות והעסיקה עובדים. בהמשך בנתה רפת וקנתה פרות. עדיין חסרו לה עובדים, אז פרסמה מודעה בידיעות אחרונות. הבטיחה שכר טוב ומגורים.
יום אחד הופיע גבר. היה לבוש בלויים ומוזנח, ניכר שהחיים לא עשו לו חסד. הוא ניגש לנעמה והציג את עצמו אביה.
הוא לא ביקש כלום מנעמה, כי הבין שלאחר עשרים שנה אין לו זכות לדרוש. ביקש רק דבר אחד להיות קרוב לבתו. נותר לבד, אולי יוכל לעזור לה בדרך כלשהי.
נעמה סלחה לאביה, אך רק אחרי כמה חודשים. מאז הוא גר עמה ועוזר לה בכל, חרד לא להישאר שוב לבד. האם אתם חושבים שנעמה עשתה נכון כשסלחה לו?
