יומן אישי, יום חמישי
– נעה! שמעתי מאחוריי קול גברי שמוכר לי עד כאב.
הרגשתי צמרמורת, התקפסתי בכתפיים וניסיתי להמשיך ללכת במהירות על המדרכה, מבלי להביט לאחור.
– נעמילה, תעצרי רגע, אני בטוח שזו את!
הגבר כבר השיג אותי, והניח לי יד על הכתף, בעדינות, אך בנחישות.
– נעה, את שומעת? זה אני, דניאל.
נעמדתי, הסתובבתי במהירות, חצי רועדת, ולחשתי, כמעט ללא קול:
– אלוהים… דניאל? חשבתי שאני הוזה את הקול שלך… איך זה ייתכן? אמרו לי…
– מה אמרו לך? דניאל חייך אלי באותה החיוך הרחב והבוטח מהעבר.
– הרי… סיפרו לי שאתה מת. אחרי שהתגרשנו ועברת לתל אביב… חבר שלך הודיע לי שנהרגת בתאונה.
– מת?! דניאל קפא לכמה שניות. אני?
– כן, עידו סיפר לי… אמר שבשנה אחרי שעזבת הכל הידרדר אצלך, איבדת שליטה, ובסוף… מתת רחוק מהבית.
– מי סיפר לך דבר כזה?
– עידו, החבר הכי טוב שלך, הוא… אחרי שעזבת התחיל לרמוז לי כל הזמן, להתקרב, לא ממש הבנתי מה הוא רוצה. כשהבנתי והדפתי אותו אז הוא סיפר לי שאתה מת.
– איזה נבל… דניאל גיחך. הוא כנראה לא סתם רמז לי בפרידה שהוא מתכוון “לאסוף” אותך.
– מה זאת אומרת?
– ברמיזה… אמר לי “אז עזבת את נעה, עכשיו תורי”. שיחק אותה בצחוק, אבל מאז ניתק קשר, גם למכתבים לא ענה, וזמני פלאפון עוד לא היה אז. מעניין איפה הוא עכשיו.
– הוא נפטר, משכתי בכתפיים. כבר חמש שנים. קברו אותו פה בירושלים.
דניאל שתק לרגע, ואז העיניים שלו התמלאו רצינות.
– הלך לעולמו… והיה עוד יכול לחיות. אנחנו מבזבזים שנים. ושוב חייך. כמה שנים עברו מאז, ואת… בדיוק אותו הדבר. יפהפייה.
– נו די, צחקתי ונופפתי ביד. סתם רגילה.
– שמעתי שהתחתנת שוב, אמר דניאל בחיוך חם, ושיש לך ילדים. שניים, נכון?
– נכון, עניתי, שניהם כבר בוגרים, פרחו מהקן. אני כבר סבתא פעמיים.
– די! ומה עם הבעל?
– טוב לו מאוד, גיחכתי. במשפחה אחרת. אני שוב חופשייה.
– מעניין… הוא הנהן לאט. אנחנו, הגברים, תמיד מחפשים משהו רחוק, ולא שמים לב שכל מה שצריך כבר לידנו.
– אז למה חזרת? שאלתי. עבודה או שבאת סתם?
– חזרתי הביתה, נעה. לנצח. הוא נשף. אשתי נפטרה לא מזמן, הרגשתי שאני נחנק בתל אביב. הרופאים אמרו שהאקלים לא עושה לי טוב, הגיל, בעיות נשימה. גם לה היתה אסתמה קשה, ניסיתי להעביר אותה לירושלים, אבל היא לא רצתה לעזוב את העיר שלה, את הים. בסוף נשארנו שם… עכשיו אני מטייל ברחובות הילדות, בודק איזה שכונה הכי מתאימה, שוקל איפה לקנות דירה. שלושים שנה, ותראי כמה דברים השתנו. אולי תייעצי לי באיזו שכונה להתחיל?
– איפה אתה ישן בינתיים? שאלתי.
– במלון, איפה עוד?
– אין לך קרובים?
– מה פתאום? סיווה באף. את יודעת שאני לא אוהב להיות נטל. כל אחד חי את חייו, מה אני אתפרץ? זה לא ראוי, ובטח לא מכובד.
– ואם תגור אצלי? נפלט לי, כמעט נבהלתי מההצעה של עצמי, אז מיהרתי להוסיף: כדייר, כמובן.
דניאל נבוך, נאנח.
– אולי הייתי רוצה, נעה, אבל… יש לי רגשות אשם כלפייך.
– למה?
– עזבתי אותך לפני שלושים שנה. אתה מבין, זה לא עובר.
– בחייך, צחקתי אליו, אני ששלחתי אותך! אני דחפתי אותך, אני אחראית, לא אתה.
– לא זוכר שדחפת, סירב להודות דניאל, הכל על הראש שלי.
– מה אתה כן זוכר?
– זוכר שכעסתי, ברחתי עם מזוודה בלילה, ואז הצטערתי… אבל היה כבר מאוחר.
– ואני דווקא שמחתי כשעזבת, התפרץ לי צחוק. הייתי בטוחה שאתחיל מחדש, ואז… התחרטתי.
– באמת? דניאל שאל בהיסוס. אז אין לך כעס עלי?
– ממש לא. הבטתי בו באותו עדינות ששמרתי לנעוריי. פתאום הרגשתי את הלב שלי מתמלא אור. דניאל, לא השתנית באמת, רק שיערך הלבין. תבוא אלי. כבר הערב. יש לי חדר פנוי בשבילך. למה שתאכל אוכל במלון? הרי אתה, גם אם היית רק בעל לשעבר, עדיין משפחה.
– אני לא אכביד עלייך?
– אם היית מכביד, לא הייתי מזמינה. גם לי לבד משעמם בבית בערב, נהיה עצוב.
– טוב, אם ככה… לקח את ידי בהססנות. אז נלך להביא את המזוודה מהמלון?
– את אותה מזוודה שעזבת איתה?
שנינו פרצנו בצחוק, ופנינו יחד בצעדים קלילים ברחוב מרגישים כאילו לא נפרדנו באמת אף פעם.
