מאב לבת ביום ראשון
מהראשון לראשון, שאול היה פשוט צל. שישה ימי ואקום, ואז יום אחד עם צבע. וגם אותו יום היה מרובע, מסומן שיחות וסדר-יום שדינה, גרושתו, שרטטה בדיוק לפני שנתיים. מעשר בבוקר עד שש בערב. בלי איחורים. בלי פלאפל. בלי מתנות “סתם ככה”. הוא היה, אחרי הכול, רק פונקציה. אבא של יום ראשון.
בתו עדי קיבלה אותו ליד השער של הבניין, פרצוף קפוא כמו מפקדת כיתה. המבט שלה אמר: “איחרת בשנַיים.” או: “היום בתכנית קולנוע.”
הם הלכו לסינמה סיטי, לפארק הירקון, לבית קפה. שוחחו על בית-ספר, על סרטים, על חברותיה. אף פעם על דינה. אף פעם על מה שקורה אחרי שש בערב, כשהוא החזיר אותה, והיא דילגה ללובי לא משגיחה בו, עולה לאמא ולבעלה החדש, משה.
משה היה “אבא אמיתי”. גר איתן. עוזר בשיעורים. לוקח אותה לשבתות לחצר במושב קדימה. לעדי היו איתו בדיחות משותפות, תמונות ביחד באינסטגרם. שאול הציץ בהן בסתר, בלילות, והרגיש כאילו הוא מציץ אל חלון של מישהו אחר.
ניסה לדחוס לשמונה שעות כל שבוע, לתוך תיבת הזמן את כל האהבה האבהית. יצא מאומץ, לא קולח.
שאל אי-נוחות:
את צריכה משהו?
עדי משכה בכתף:
יש לי הכול.
וזה “יש לי הכול” כאב יותר מכל קללה. אמר: יש לי בית. ואתה… מיותר.
***
הכול התרסק בפתאומיות ביום שלישי אחרי הצהריים.
דינה צלצלה. קולה, לרוב חד וענייני, נשמע עייף, דקיק.
שאול… זה לגבי עדי. יש לה… חשד לגידול. ממאיר. צריכים ניתוח לא פשוט. יקר.
העולם התקפל לנקודה בקצה השפופרת. ואז דינה, מתעשתת, דיברה על כסף. לה ולמשה יש חסכונות, אבל לא מספיק. מוכרים את האוטו, בודקים אפשרויות. היא לא ביקשה. סתם דיווחה. כשותפה לצרה.
שאול זרק הכול. טס איכילוב. ראה את עדי, קטנה ורועדת בבגדי בית-החולים. הלב שלו התרסק.
לידה, בכיסא, ישב משה. החזיק לה יד, לחש משהו. עדי חיפשה בתחנון את מבטו.
שאול עמד בדלת, זר. “אבא של ראשון” באמצע שבוע מחוץ למקום.
אבא… חייכה עדי חלש.
ה”אבא” הזה היה כמו גלגל הצלה. ניגש, אבל מה שהצליח רק ללטף לה את הראש במבוכה:
הכול יהיה טוב, מקסימה שלי.
מילים ריקות, של תורנות…
דינה עמדה ליד החלון במסדרון. בגבה אליו, לחשה:
כסף… אם תוכל.
היה לו.
הגיטרה היקרה, “גיבסון” 1972, הייתה הנכס היחיד.
חלום נעורים שנקנה בהרבה שקלים.
מכר בחפזון, חצי מחיר, רק שיגיע. העביר לדינה בעילום שם. הוא לא ביקש תודה. לא רצה שעדי תחשוב שהאהבה שלו שווה שקלים. שתאמין שמשה דאג, כי לו מותר להיות גיבור. לשאול, רק חובה נותרה.
***
הניתוח נקבע לחמישי. ברביעי בערב, שאול הגיע לבית החולים; לא יכול היה לשבת בבית ריק.
בחדר הייתה דינה, משה יצא לסדר עניינים. עדי שכבה עיניים עצומות, לא ישנה.
אמא, אמרה בשקט, תבקשי מאותו רופא מהבוקר… שלא יספר בדיחות, הן לא מצחיקות.
טוב, ענתה דינה.
וגם… תגידי למשה שלא יקרא לי עוד עסקאות מהעיתון. זה משעמם.
אגיד לו.
שאול עמד מאחורי וילון, היסס להיכנס. שמע את עדי משתתקת, ואז לוחשת:
ואת אבא שלי… תבקשי שיבוא. סתם לשבת. בשקט. ואולי שיקרא לי… כמו פעם… את “ההוביט”.
שאול קפא. לבו דפק בגרון.
“כמו פעם”…
***
לפני הגירושין. היה מקריא לה לפני שינה, מחליף קולות לשדונים ולגמדים.
דינה יצאה למסדרון, ראתה אותו, הנידה לעבר החדר:
גש. לא להרבה זמן. היא צריכה מנוחה.
נכנס, התיישב ליד המיטה. עדי פתחה עיניים.
היי, אבא.
היי, מתוקה. “ההוביט”?
מממ.
לא הייתה לו ספר. שלף בטלפון. התחיל לקרוא.
בשקט, במונוטוניות, מדלג בין מילים, מתבלבל. לא מחליף קולות; רק קורא. את עדי הוא הרגיש מתרככת בידו.
קרא. שעה, אולי שתיים. עד שגרונו נקרע. עד שהרגיש שהיא ישנה. ניסה לעזוב בעדינות אך עדי בחלום לחצה את כף ידו.
ואז, בחושך, הביט בפניה הרדומות, הדלות והרשה, לראשונה, לעצמו. נשק ללחיה, ולחש שרק קיר החדר קלט:
תסלחי, עדי שלי. על הכול. אני אוהב אותך. בבקשה תחזיקי. תחזיקי בשבילי. האבא של ראשון שלך.
הוא לא ידע האם שמעה. קיווה שלא.
***
הניתוח נמשך שעות. שאול ישב במסדרון, מול דינה ומשה. הם יחד.
הוא לבדו.
אבל לא לבד באמת. הלבד התמלא. קריאה חרישית, החום של כף ידה.
כשהרופאים יצאו, חייכו “עברו הכול טוב, זה גידול שפיר”, דינה התייפחה, ראשה על כתפו של משה.
שאול נעמד, התרחק לחלון, אגרף יד שלא יצרח מאושר.
***
מצבה של עדי השתפר. אחרי שבוע עברה למחלקה רגילה.
משה התרוצץ כרוב”אבא אמיתי”בין רופאים וטפסים.
שאול ביקר כל ערב. קרא. שתק. לפעמים סתם ישבו מול הטלוויזיה.
פעם, רגע לפני שעמד לצאת, עדי עצרה אותו.
אבא.
כאן.
אני יודעת שזה אתה. הכסף… אמא לא אמרה, אבל שמעתי שהם רבו. משה רצה למכור את חלקו בחברה, ואמא צעקה שאסור כי כבר נתת הכול שמכרת את הגיטרה.
הוא שתק.
למה? שאלה. הרי… כבר לא… אתה לא כאן איתי…
אתם המשפחה שלי, חתך, זה לא משתנה.
עדי בחנה אותו, זמן רב. שלחה יד; בכף, סימניה קרטון בלויה. כתוב בעט כחול: “לאבא הכי אהוב, מעדי”.
הכינה אותה, כנראה, לפני שבע שנים…
מצאתי בספר ישן שעיינתי בסופ”ש בבית. קח. שלא תאבד עמודים…
הוא קיבל את הסימניה. הקרטון עוד חם מכף ידה.
אבא, אמרה שוב, בקול יציב של גדולה, אתה לא של ראשון. אתה לתמיד. אתה מבין?
הוא לא הצליח לענות. רק הנהן, חונק את הסימניה באגרוף.
ויצא מהר. כי גברים גם של ראשון לא בוכים ליד בנותיהם…
הם משתגעים מאושר, מאחורי דלת, או דחופים לקיר, עם קרטון ישן שהוא מפתח לעבר, שהוא בעצם ממש הווה.
***
ראשון הבא, שאול הגיע בתשע, לא בעשר. הלך רק הרבה אחרי שש.
הם ועדי הביטו יחד בחלון, שותקים לעיר המנומנמת.
ללא שום לוח זמנים.
רק כי הוא האבא של עדי.
לתמיד…
